נופש: קרואטיה מצד אל צד

[[הערת עריכה: הפוסט המקורי הועלה לפני שנה ונמחק עקב תקלה טכנית באתר, לכן אני מעלה אותו בשנית לאחר שהצלחתי לשחזר אותו בשימוש בשירות בשם Wayback Machine]]

אז... חזרתי מקרואטיה, וחשבתי שיהיה נחמד לשם שינוי לתעד את הטיול - היות והזיכרון שלי לטיולים וחוויות נמצא על הסקאלה איפשהו בין מרמיטה מתה לדג זהב במי מלח.

יצאנו לטיול עם עוד זוג חברים קרוב (לפחות עד תחילת הטיול, יתכן ששבוע איתנו גרם להם to reconsider). בגדול התכנון שלו היה די דינמי: אספנו כל מיני המלצות, אך לא סגרנו שום דבר מראש מלבד השכרת הרכב והטיסה. הרציונל היה שבכל יום נחליט מה בא לנו לעשות, בהתאם לחוויות מאותו היום. מבחינתי השיטה די הוכיחה את עצמה.

עלויות

הטיסות והרכב יחד יצאו כ5,500 ש"ח לזוג
המלונות יצאו סד"ג של 250 שקלים ללילה כפול 7 לילות, קרי 1,750 ש"ח לזוג
הוצאות המחיה שלנו נסכמו ל950 אירו (4000 ש"ח), שכוללים בתוכם כלכלה, דלק, אטרקציות וקניות.
כך שבסה"כ הטיול עלה לנו 11,250 ש"ח, שהם קצת יותר מ1,500 ש"ח ליום (או 820 ש"ח, אם מורידים מהמשוואה טיסה ורכב) - לא רע.
אציין שהמטבע הקרואטי (קונה, מבוטא Kuna) היה שקול ל60 אג', כך שכלל האצבע למעבר מקונה לשקל היה 'חלק ב2 והוסף קצת'.

לוגיסטיקה

החלטנו שהיות והזמן שלנו בקרואטיה מוגבל למדי -שבעה ימים נטו, נגיע בטיסה לצפון קרואטיה (זגרב) אך נחזור מהנמל"ת בדרום קרואטיה (דוברובניק), זה ייקר קצת את הטיסה אך כשמשווים זאת לעומת האלטרנטיבות (ביצוע טיול מעגלי, שמאלץ יום שלם של נסיעות בסופו, או צמצום היעדים בחצי ע"מ לא להתרחק מהנמל"ת המקורי) היה נראה שזו האופציה העדיפה, הבחירה בטיסה כזו ייקרה את הכרטיסים בסד"ג של $100 (במקום ~$350, הכרטיסים עלו ~$450 לראש).
עבור הלילות השתמשנו בAirBNB. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להשתמש בשירות הזה, ואני התרשמתי ממנו מאוד לחיוב (5/6 מבחינתי). השירות הזה מתאים בעיקר לקונסטלציה של מס' אנשים, שמבצעים טיול דינמי, ושברשותם גישה לאינטרנט (אחרת כנראה יצוצו בעיות תקשורת בעת קבלת/החזרת המפתח). בממוצע שילמנו 500 שקלים ללילה בדירות נהדרות, שכאשר לוקחים בחשבון שזה יוצא 250 שקלים לזוג זה לא רע בכלל. לא בדקתי בכל יעד ויעד, אבל בזגרב ההצעה הטובה ביותר למלון היתה 300 ש"ח לזוג, בעוד שבפועל שילמנו 100 ש"ח לזוג עבור דירה - פי 3 יותר נמוך...
עם ההגעה לקרואטיה רכשתי כרטיס סים מקומי בעלות של 50 קונה, שהקנה לי 3 ג'יגה וכמה סמסים/דקות שיחה (את מי זה מעניין, העיקר האינטרנט!). זו אופציה עדיפה משמעותית על רכישת חבילה בארץ כאשר משווים לרוב חברות הסלולר: סלקום/פרטנר/פלאפון יישרו קו על הצעות בסד"ג של 150 שקלים.
את הבחירות הקולינריות שלנו השתדלנו לבצע רק באמצעות TripAdvisor, שבד"כ הוכיח את עצמו נאמנה.

הטיול עצמו

אתחיל בקישור למפה של הטיול בGoogle Maps

את התיעוד אחלק לפי ימי הטיול, ואוסיף דירוג לאתרים עצמם יחסית לקרואטיה (בעוד שאת הדירוג לקרואטיה כארץ אני מבצע יחסית לשאר העולם שיצא לי לחוות).

הגענו בערב יום א' לZagreb (בשעה 2230), ישנו שם ומיד בבוקר אספנו את הרכב (VW Passat TDI) ויצאנו לדרך:

היום הראשון - Plitvice

את היום הראשון פתחנו כאמור בזגרב, אבל מיד לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך אל הפארק הנכסף. בעת ההכנה לטיול, אין ספק שפליטויצה זהו האתר שהכי תופס את העין, ניתן לרשום בגוגל plitvice images ולראות לבד מדוע (הנה לינק, יא עצלנים). הגענו לאתר לאחר נסיעה של כ3 שעות בכבישים נוחים למקוטעין, רכשנו כרטיסים (180 קונה לראש, 110 אם אתה סטודנט) והתחלנו את הטיול. האתר מתוקתק מבחינה לוגיסטית, הסעות מסודרות ביבשה ובים, והמטייל יכול לבחור איזה טיול לבצע (קצר: 2-3 שעות, ארוך: 4-6 שעות, ממש ארוך: למי אכפת מה אני בעונש!?), אנחנו בחרנו בארוך כי זה מה שהמליצו לנו ואין לנו מספיק אופי בשביל לקבל החלטות באופן עצמאי.

האתר יפייפה, והתמונות לא משקרות - המים זורמים המפלים נופלים והעיניים באקסטזה. מבחינת ויזואליות הטבע, פליטויצה היה המקום שהכי הלהיב אותי בטיול, ואחד המקומות היפים שראיתי באופן כללי. פה ושם היו מקטעים משעממים, והצפיפות במקום היתה קצת לרועץ - היא תקשה מאוד על חובבי הצילום. בסה"כ אני ממליץ עליו בחום וחושב שהוא כמעט חובה למי שמגיע לקרואטיה (5/6).

את הערב העברנו באיזה סמי-צימר (הפעם היחידה בטיול שלקחנו דירה בסוגשל מלון, ולא דירה פרטית), לא היה שם מספיק מעניין בשביל שאחווה דעה. מצד שני ארוחת הערב היתה מוצלחת מאוד, ביצענו אותה במקום בשם Plum Cafe שהרוויח את הדירוג הגבוה שלו ביושרה (5/6, עקב מחירים זולים, מנות גדולות, שירות אדיב, ואחלה אוכל).

היום השני - Una National Park

את היום השני התחלנו ביציאה מפליטויצה לכיוון הפארק, אשר ממוקם בבוסניה, כאשר התכנון הוא ביצוע ראפטינג.
היות ואין לנו חבילת גלישה בבוסניה, לקחנו בחשבון שיש מצב ריאלי מאוד שנתברבר בדרך, ולכן עשיתי שיעורי בית וביררתי אילו מקומות אפשריים קיימים ע"מ ביצוע הפעילות.
הייתה קצת התברברות, אך הצלחנו למצוא את המקום (Kiro RC Rafting), העלות היתה 43 יורו לראש, שכללה הסעה לתחילת המסלול, ציוד רפטינג מלא (סירה, משוטים, חליפה + נעליים, קסדה), כניסה לפארק - והסעה חזרה לרכבים.
הטיול נפתח באטרף: כבר בהתחלה מגיעים למפל גבוה (18 מטר), אנחנו כמובן לא עברנו אותו בעצמנו, אלא הלכנו מסביב וראינו איך המדריך זורק את הסירה וקופץ בעצמו - שזה היה אינטנסיבי למדי.
מיד לאחר מכן, עולים על הסירות, ומתחילים לחתור דרך סדרה של מפלים - חלקם גבוהים מאוד! החלק הזה היה ממש אדיר.
אבל קצת לאחר מכן, התחיל השלב בו הזרמים היו חלשים עד לא קיימים, ונותנרנו אנחנו: שני פדלאות, ושתי בחורות לא פדלאות אבל לא בדיוק מרימות משקולות - עם המלאכה לשנע את הסירה. השלב הזה היה ארוך מדי (מתוך 3.5 שעות פעילות, אני מעריך את השלב הזה ב3 שעות...), והקונפיגורציה של היושבים בסירה לא עשתה עימם חסד. חתרנו וחתרנו, וזה היה משעמם ומעיק.
אבל היו נקודות נחמדות על הדרך: היו כמה מפלים (קטנים), היו נקודות עם מים צלולים וטעימים ברמות לא מוכרות, והיו שתי נקודות מהן יכולנו לקפוץ למים (אחת מגובה 6 מטר, והשניה מגשר בגובה 12 מטר - שזו הקפיצה הגבוהה ביותר שיצא לי לבצע, וזו הייתה חויה מעניינת ביותר).
בסה"כ אני מדרג את הפעילות הזו, עבור קונפיגורציה דומה של 2 זוגות, בתור 2/6, לצערי נקודות הזכות לא מצליחות לעמוד בפני נקודות החובה, והזמן הנדרש לצורך ההגעה ומציאת המקום.
אם היה מדובר בקבוצה של כמה חברים ספורטאים (עדיפות ל6, שזה המספר לו הסירה מיועדת), הדירוג היה הופך ל3 או אפילו 4/6 כתלות בכמה ספורטיבית החבורה.
עם סוף הראפטינג, חזרנו לקרואטיה דרך כביש מפותל, ובערב הגענו לZadar.

היום השלישי - Zadar

מתוך האי

לאחר ארוחת בוקר, הלכנו לשוק המקומי, רכשנו אוכמניות פטל ובירות - ושכרנו סירה וסקיפר איתם שטנו לאי קרוב (Osljak). האי מונה סד"ג של כ20 משפחות בלבד, ולאורך היקפו אפשר למצוא בקלות 'חופים פרטיים', ולבלות שם זמן בשקט ובנועם. בילינו קצת במים, טיילנו מעט באי, ולאחר מכן המשכנו על הסירה למפרץ נחמד שם קפצנו מהסירה למים לעוד קצת זמן רוגע. הפעילות לקחה 3 שעות ושילמנו עליה 600 קונה, והיתה מרגיעה ונחמדה מאוד (4/6).

חזרנו לחדר, אזרנו את הציוד והפעמנו צעדינו אל העיר העתיקה. הסתובבנו שם קצת, אכלנו ארוחת ערב, ואז בילינו את זמן השקיעה על המזח המיוחד של זדאר. המזח בנוי בצורה כזו שכאשר הגלים מכים באבן, נשמע קול המזכיר אורגן אוויר. בפועל יוצא שבעת שיושבים במזח, נדמה שהוא שר בהתאם לגלים ולרוח. ממליץ מאוד להגיע לשם ולבלות זמן, ובראיה לאחור אני מתחרט שלא בילינו זמן ב"חוף" הזה בבוקר, מקום מיוחד ביותר (5/6).
את הערב סיימנו עם נהיגה על הכביש המהיר מזדאר אל שיבניק, הגענו לשיבניק סביב חצות, התקלחנו, שתינו עם בעל הבית המקומי, והלכנו לישון.

היום הרביעי -  Sibenic & Krka National Park

פתחנו את היום בנסיעה לKrka, מסלול ההליכה היה חביב אך מיותר יחסית (במיוחד כשרק ימים ספורים לפני כן היינו בPlitvice), אך ברגע שמגיעים למפלים המרכזיים - מבינים שזה היה שווה את זה. המפלים בKrka היו יפיפיים, ובניגוד לפליטויצה, באתר היה מותר (ורצוי!) להכנס למים. יש לציין כי האתר הומה אדם, וכי לא ניתן לשחות ממש עד למפלים (יש גבול כ10 מטר לפניהם, אותו אסור לחצות), בסה"כ מומלץ בחום (5/6).

המפלים בKrka

חלונות זה לחלשים

לאחר קרקה המשכנו לעיר העתיקה של שיבניק, טיילנו שם מעט ובמהלך הטיולים שמענו איזה צפצוף מוזר כזה ברקע שהזכיר קצת אזעקה. בכל מקרה כמו ישראלים טובים ומחונכים עשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב כאשר שומעים אזעקה - התעלמנו. בעת הירידה במדרגות מהעיר על עבר קו החוף החל טפטוף חלש, והוחלט להכנס לבית קפה - ואז, תוך דקות ספורות, החל שיטפון וברד ברמות שנוח (ההוא מהתיבה של) היה נכנס לסטרס. הגשם היה כה חזק והרוח היתה כה עוצמתית, שכסאות מהטיילת התחילו להתעופף באוויר, והמים הציפו את הכביש וייצרו מעין נהר (מהר מאוד הכביש נחסם לתנועה). לאחר שהנונ-שלנטיות בעת לגימת המשקאות החמים התחילה למצות את עצמה, הוחלט בפה אחד שאני אשלח לרוץ להביא את הרכב. הריצה כנגד הרוח בתוואי מז"א שהזכיר לי טייפון יפני הוכיחה לי את מה שכולנו יודעים כבר ממזמן - ריצה זה ספורט מציק.
לאחר שהגעתי לרכב, אספתי את החבורה והמשכנו בדרכנו אל עבר ספליט, שם אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון שמחים ויבשים.

היום החמישי - Split & Kravice Waterfalls

את היום החמישי פתחנו בשוק בספליט, שוק נחמד אך לא זול, ולא חריג או מיוחד.
משם, עשינו גיחה נוספת לבוסניה, לטובת המלצה חמה שקיבלנו על מקום בשם קרויצה. עת ההגעה למקום מיד שמנו לב לדמיון ולשוני אל מול הפארק הדומה במהותו (Krka) בו בילינו יום קודם לכן - המראות דומים (נוף של מי אמרלד צלולים ומפלים מרשימים), אך התיירות דלילה, והפיקוח על המפלים עצמם לא קיים. בכניסה למקום ישנו שלט 'הרחיצה במפלים על אחריותך בלבד!' -  my kind of site!
עוברים לבגד ים, טובלים רגל במים - איייייי קר! ממש קר. כמה קר? מי-שלג, מוסקבה-בחורף, ארטיק-קולה, וסרסי-בוהה-באשתו-של-טומן הן רק חלק מהאסוציאציות שקופצות לראש.
קופצים למים, ומתחילים לחתור באמוק בשביל לחמם את הגוף. השמש מנסה לעזור אבל בקושי נותנת פייט, אבל עם הזמן התחושה מתנרמלת. הכל שווה כשמגיעים למפלים... ואלו חתיכת מפלים. אני מעריך גובה של 15~ מטר בממוצע, ועוצמת המים שנופלים ממנו משתקת מאתגרת וכמובן מבקשת שתכנס ותנסה להתרחץ (ניסיתי, זה הרגיש כאילו מנסים לקלף את העור ממני - מעניין למדי).
השילוב בין היופי, לבין האינטרקטיביות של המקום, הפכו אותו לאחד המקומות החוויתיים ביותר בטיול - והוא המקום הראשון שאני מדרג כ 6/6, בעיקר מהסיבה שאיני מכיר הרבה מקומות (בעיקר באירופה) שהם מצד אחד מסודרים, נקיים, זולים ויפים כ"כ, ומצד שני נותנים לך חופש פעולה מלא באינטרקציה עם הטבע.

מקרביצה נסענו לדוברובניק, אכלנו שם ארוחת ערב נהדרת במקום בשם Pantarul, מבחינתי זו היתה הארוחה הכי מוצלחת בטיול (כאשר אני משקלל את ההנאה של כל הסועדים), ובכלליות מקום יפה ומיוחד. מומלץ בחום (6/6).

היום השישי - Montenegro & Dubrovnik

חצי דרך לראש ההר

ביום השישי קמנו מוקדם בבוקר ונסענו למונטנגרו, כאשר היעד הוא אתר בשם Lovcen שממוקם על ראש הר גבוה למדי (1700 מ' למיטב זכרוני) במפרץ קוטור. למרות שקמנו מוקדם, בדרך נתקענו במעבר הגבול למשך שעה וחצי(!!) בפקק מטורף, חוסר היעילות של הקרואטים הצליח להמם אותי, היות ובמעבר היו תאים לא מאויישים, והרבה עובדים שפשוט הסתובבו במעבר בחוסר מעש (וזאת, למרות תור של עשרות מכוניות לאורך מס' קילומטרים), כששאלתי את הבודק האם זה דבר שבשגרה, הוא משך בכתפיו וענה שכן - ככה זה בסופי שבוע.

Lovcen - הפסגה

לאחר שצלחנו את מעבר הגבול, המשכנו אל עבר היעד, כאשר אנחנו חוצים את מפרץ קוטור במעבורת (יעילה במיוחד, יש לציין). הדרך למעלה ההר היתה מפותלת וארוכה, אנחנו נהננו אבל זה לא לכל אחד, בטח שלא למי שאינו חובב נהיגה, שכנראה ימצא את הדרך כמייגעת וארוכה מדי - היות ולמרות שהמקדש היה יפה ומרשים, הנסיעה היתה חלק מהאטרקציה בשבילנו, ובלעדיה לא הייתי ממליץ על המקום (3/6).


בדרך חזור עצרנו בכל מיני מקומות במפרץ, המפרץ עצמו יפה ומעניין, אבל לא הייתי ממליץ עליו עבור גיחה יומית בלבד, אלא רק עבור טיול של יומיים ומעלה.

אי בגודל של בית

הגענו לקראת ערב (1800) חזרה לדוברובניק, ישירות אל העיר העתיקה. אציין שבדרך חזור ראינו את אותו התור מהבוקר, הרגשת הרחמים על הנהגים התקועים בו היתה שניה רק לתחושת השמחה לאיד (אין שמחה כמו שמחה לאיד).
טרם ההגעה לעיר יש לשים לב כי ישנה מצוקת חניה רצינית באזור, מה שגורם לחניה להיות יקרה למדי. בדיעבד, נראה לי שהיה עדיף להחנות באחד הרחובות הצדדיים הרחוקים מעט מהעיר, וללכת ברגל / להשתמש במונית ע"מ להגיע אל העיר עצמה.
העיר העתיקה של דוברובניק היא אחד המקומות היפים שראיתי בחיי (6/6!), היא משומרת ברמה גבוהה מאוד, והעיר ממוקמת על חצי אי ומוקפת בחומות מה שיוצר בידוד מהעולם החיצון בזמן השהות בה - ומוסיפה לתחושת הEPIC של המקום. כמובן שהעובדה שהרבה מצילומי אחת הסדרות האהובות עלי (לא, לא הסמויה) רק תרמה עוד יותר לחוויה.
הלכנו לסיור חומות ב1900, יש לשים לב שמצד אחד סיור החומות הוא בגדר חובה (ספוילר: 5/6), אבל הסיור עצמו מעט בעייתי כי קרואטיה חמה בקיץ והמקום אינו מוצל - לכן בחרנו בשעת הערב, ואני ממליץ בחום (של שמש דוברובניקית) להשתמש בעצה הזו. העיר וההיקף מרהיבים מבעד לחומות הגבוהות, וניתן לראות שם מבירור את King's Landing.

If you look closely enough, you can still see Ned Stark's head

היום השביעי - Dubrovnik והביתה :(

את ה(חצי)יום האחרון פתחנו בטבילה בים שנמצא מתחת לדירה שלנו (וסוף סוף השתמשנו, לראשונה בטיול, בשנורקלים שסחבנו איתנו כל הזמן בבגאז'...), הסתבר לי שפספסנו הרבה מהנוף הימי של קרואטיה, הים שוקק חיים והקרקעית שלו יפה (ומלאה בקיפודי ים, אז שימו לב).

לאחר מכן הסתובבנו בעיר העתיקה, אכלנו קרפ, יוגורט, ושאר אוכל-הדחקה שניסה לסייע לנו לשכוח שהחופש עוד רגע נגמר. לפני השיבה לרכב עשינו גיחה למרינה של העיר העתיקה, התיישבנו ליד חתול שנראה כאילו הוא הLandlord של המקום, התבוננו במרינה והתחלנו לחשוב על הטיול הבא...

couldn't give less of a fuck

סיכום

קרואטיה מדהימה. יש בה מגוון רחב של פעילויות: טיולי יום בטבע, טבילה באגמים, ערים עתיקות משומרות היטב, וחופי ים נקיים ומסודרים. כשמוסיפים את המטבע החלש והקרבה לארץ, נותרים עם שאלה אחת: איך זה שהמקום אינו נמצא בראש טבלת הפופולריות? העלות לטיול לקרואטיה אינה רחוקה (עד זהה) לעלות טיול במבנה דומה ביוון (במיוחד אם מדברים על בטן-גב סטייל, ולא רואדטריפ), ועם זאת הפופולריות של האתרים שונה בתכלית. 

שינויים שהייתי מכניס לטיול שעשינו: ויתור על UNA Park, ויתור על הdaytrip למונטנגרו. הוספת זמן במזח המנגן של זדאר, הוספת יום טיול באיים של דוברובניק, הוספת טיול דו-יומי למונטנגרו במידת האפשר.

את קרואטיה כיעד אני מדרג כ 5/6, התלבטתי רבות האם לדרג 6/6 היות ואין לי טענה אחת נגד המקום - אך החלטתי שלא עקב זה שהיא לא חובה מבחינתי (לעומת יפן, לדוגמא, אבל זה לרשומה אחרת), פשוט מאוד מאוד מומלצת.

אם יש שאלות - תפדאל, בכיף.

קולנוע: בטמן נגד סופרמן (ושניהם נגד הצופים)

אזהרה: הביקורת הבאה מכילה ספוילרים

מצד שני: גם השלט 'זהירות שדה מוקשים' הוא ספוילר, ועדיין מומלץ לקרוא אותו בשביל לדעת להמנע

אתוודה מראש, באתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות - לדעתי סופרמן הוא גיבור-העל העלוב ביותר בכל הזמנים, בן אפלק בתור בטמן זה ליהוק מוזר ביותר, איימי אדמס בתור לואיס ליין יותר שנואה מקירסטין דאנסט בתור מרי-ג'יין, וזאק סניידר ידוע בתור במאי שאלוף בטריילרים וכשלון בכל היתר.

ועם זאת - עדיין יצאתי מאוכזב.

בטמן נגד סופרמן גרוע בכל כך הרבה רמות, באמת קשה להחליט מאיפה להתחיל. לכן אבחר את עשרת הנקודות הגרועות ביותר, בסדר עולה:

1. Wonder-Woman - השם שלה מורכב משני חלקים: woman כי היא אישה, wonder כי אתה חייב לתהות למה לעזאזל חליפת קרב מורכב מסטרפלס ורגליים החשופות עד לנקודה בה ניתן לראות שערות ערווה. אבל היי העיקר שיש לה מגיני ברכיים! הדמות שלה כל כך שטחית, כל כך טייפקאסטית, כל כך אובר-דרמתית, עד שעולה השאלה האם אבא של אייל גולן הוא זה שהמציא אותה מלכתחילה(?)
2. לקס לות'ור - ג'סי אייזנברג כנראה ראה את הית' לדג'ר נותן פרשנות לנבל (ג'וקר) שגרמה לו לגנוב את ההצגה, וחשב שהוא יעשה משהו דומה ללות'ור ויקבל על זה קרדיט. התוצאה? הנבל הכי ילד כאפות בהיסטוריה, נותן פייט לטמבל ההוא ממלחמת הכוכבים החדש. מביך.
3. לואיס ליין - תמותי. פשוט תמותי.
4. החזיונות - במהלך הסרט ברוס ויין חוטף חזיונות עתידיים, בהם האנשים הרעים נלחמים בצורה מאוד מטופשת וסופרמן הוא בכלל ילד-זין. בנוסף יש סצינה בה מגיע איזה ייצור מהעתיד ומזהיר את ברוס וקורא לו 'לא לסמוך עליו', כאשר אנחנו הצופים מניחים ש'עליו' זה סופרמן, ייתכן שלא, למי לעזאזל אכפת. כל החזיונות האלו לא קשורים בשיט לעלילה ואין התייחסות אליהם בהמשך.
5. המונטאז' - לפני שבטמן מתחיל את הקרב-רחוב שלו עם סופרמן, יש מונטאג' בו הוא מתכונן. מעין רוקי של גיבורי על. הקטע המפגר הוא שרואים את ברוס... נותן הכל במכון! מתח עם משקולות! סוחב צמיג ענק! שורף את התלת-ראשי! משפיל את התאומים! רגע, ברוסי, אתה לא מתכוון ללכת מכות עם האיש החזק בעולם? כאילו, בלי טכנולוגיה אין לך בכלל מה לעשות נגדו, לא? אז מה קשור עכשיו הסשן יניר-האחמש הזה? לא עדיף שתשקיע עוד קצת בחליפת-אדמנטיום וספריי-פלפל שלך?
6. המהות של הסרט - הסרט הזה אינו מורכב מסיפור, הסרט מורכב מסצינות שנועדו לטריילר שחוברו זו לזו ללא קוהרנטיות, קו עלילה רציף, הגיון בסיסי, או אפילו עניין. במהלך הסרט יש מספר גדול של סצינות שפשוט doesn't make sense, למה שלות'ור יתלהב ממפגש בין ברוס וויין המולטי-מליונר לבין קלארק קנט הכתב הזניח? למה בטמן קם מהבטמוביל בדרמטיות מופרזת כאשר סופרמן פותח לו את הדלת? למה סופרמן מאיים על בטמן מלכתחילה בלי לעשות עם זה כלום - מה הוא חשב, שהוא יגיד לו 'חלאס' והוא פשוט יחדול מעיסוקיו? וכמובן -
7. המניע של לות'ור - לות'ור מבצע מהלך "מבריק" בו הוא מסכסך בין בטמן לסופרמן, בשביל שאחד מהם יהרוג את השני, כל זאת במקביל ליצירת מגה-דושבאג-חייזרי בתור fail safe שילך מכות עם הצמד במקרה שהם לא זורמים עם זה. רגע רגע רגע מה? למה לות'ור רוצה לשסות אותם אחד בשני אם שניהם בכלל לא מהווים לו איום? למה הוא מוכן דה-פקטו לוותר על חייו (בין אם זה סופרמן שייתן לו כאפת-חלל, בטמן שיהרוג אותו כי מסתבר שבטמן התגבר על הקטע הזה של להרוג אנשים, או ממשלת ארה"ב שתכניס אותו לכלא לכל החיים על כך שהוא שחרר את החייזר ההוא שכן הוא לא ניסה אפילו להסתיר את זה)? לא משנה איך 'קרב הגלדיאטורים' שהוא ארגן היה מסתיים, לות'ור היה יוצא מת/בכלא. אבל מה זה משנה, העיקר שהיה משפט מגניב לטריילר ועלילה מגניבה לאקרנים.
8. שוב לואיס ליין - כשמגיע לידיים שלך נשק יום הדין שיכול להרוג את חבר שלך במכה, את לא אמורה לזרוק אותו לבריכת ילדים ולהמשיך בשלך, יא חתיכת פוסטמה.
9. כל מיני דברים מטומטמים שקורים כשיש גיבור מטופש - כשסופרמן מציל את לואיס מאפריקה, איך הוא מטיס אותה חזרה לארה"ב - משאיר אותה בנמל"ת שתתפוס צ'רטר או שבמשך 12 שעות היא על הידיים שלו בהיפותרמיה פסיכית מעל האוקיינוס האטלנטי? כשלואיס נזרקת מהבניין איך סופרמן מספיק להגיע אליה בכלל? למה סופרמן שומע רק מידע חשוב כשהוא לא מנסה להאזין בכלל, יש לו איזה מסנן שיחות חשובות בילט-אין במוח? איך סופרמן רגיש לקריפטונייט ברמה של 'אני לא יכול לזוז כי יש חלקיקי גז מסכנים מסביבי', אבל יכול לעוף 500 מטר בעודו מחזיק בכידון קריפטונייטי ואז ללכת מכות עם גולם בגודל של בניין?
10. המוטיב המרכזי - זה, בבירור, הדבר הכי עלוב בסרט. במשך שעתיים בונים את המוטיב של בטמן להלחם בסופרמן - שכן צריך חתיכת הצדקה בשביל ששני גיבורי-על שכל מהותם זה להלחם בפשע ואי-צדק ילכו מכות זה עם זה. אז יש את החזיונות ההם, וברוס מסביר לנו איך אדם טוב יכול להפוך לרע (בצורה שמסתמכת באופן מחשיד על הרווי דנט מהאביר האפל) - ולכן חייבים לנטרל את סופרמן לפני שהוא חוטף איזו ג'ננה ומשמיד את כדו"א. אוקיי אז נניח שאנחנו זורמים עם בטמן שמוכן לרצוח גיבור-על אחר רק בשם פשעים עתידיים שעלולים לקרות בהסתברות של 1% (לפי דבריו של ברוס ויין). זה אמנם די מטופש, אבל נניח.
    ואז מגיעה הסצינה שפשוט השאירה אותי פעור פה - בטמן גובר על סופרמן, מתכונן להנחית את מכת המוות, ואז דרך הערת-אגב של סופרמן השניים קולטים ש-, ואני לא ממציא את זה, לאמא של שניהם יש את אותו שם. ה'פיצוח' הזה גורם לבטמן לרדת מכל עניין ה'סכנה פוטנציאלית לעתיד האנושות' ולהפוך לBFF של סופרמן. אני מדגיש שאני לא ממציא את הקטע הזה, זו העלילה, 1:1, בחיי.

מבוסס על סצינה אמיתית, נשבע

הסרט זוכה בציון המפוקפק 2/6, הוא גרוע כל כך עד שנאלצנו לחשוב האם ראינו סרט הוליוודי גרוע ממנו בקולנוע (כן: 2012). לפחות נראה שבן אפלק קצת מתחרט על ה epic fail הזה. זאק סניידר - אתה המייקל ביי החדש, כל הכבוד יא אפס.

רכב: רומן אמריקאי (Challenger RT / Camaro SS)

ארשת פנים רצינית.

בנקודת זמן כלשהי במהלך הדרך, בין עיקולים, ברמים, אבני דרך שעפות לכל עבר ושאגות וי8 - אני קולט את זה: אני נהנה בטירוף, אבל בניגוד להנאה הויזואלית שמושרית על פני כשאני באמצע סינגל צפוף ומהיר על האופניים, או באוף-פיסט מפנק ורך על הסנובורד - אני לא מחייך. לא צוחק. אני 'תקוע' בלי לשים לב עם מבט רציני כאילו אני באמצע תדרוך צבאי כלשהו, איזה קטע הזוי.

אם מישהו היה מסתכל עלי מהצד, הוא היה חושב שאני סובל.

בפועל אני בעיצומה של נירוונה מוטורית, אבל שניה אחזור להתחלה -

לימונים, לימונדה, והמנה האפגנית

הטיסה הזו היתה בלת"מ רציני, עברו פחות משלושה חודשים מאז הביקור האחרון שלי אצל הלקוח בקליפורניה, שהיה בגדר 'סגירת קצוות אחרונים'. אבל מעכשיו לעכשיו צץ איזשהו קרייסיס, ובעודי מתאושש מהנגאובר רציני של מסיבת הפתעה שאשתי ארגנה יום לפני, אני מקבל שיחה שבסופה אני מבין שמחר בערב אני על מטוס.

באסוש.

טוב, לימונים ולימונדה כן? זכרתי את הטריק עם המוסטנג מהפעם שעברה, והחלטתי שהפעם אנסה לשחזר אותו בשאיפה לשבוע שלם. הזמנתי רכב בקטגוריית פרימיום בהרץ, הכנתי נאום קורע לב על איך הקפיצו אותי יומיים אחרי יומולדת, כמה ארוכה הדרך, איך אבותיי בילו 40 שנה במדבר ועד כמה אעריך אם יוכלו לתת לי רכב מקטגוריה אחרת - שהרי בלאו הכי עלויות ההשכרה אמורות להיות די קרובות בין קטגוריית הפרימיום לקטגוריה בה נמצאים רכבים פחות 'פרימיומיים' ויותר 'מהירימיים'.

אבל זה לא עבד, החבר'ה שם בהרץ סן פרנסיסקו לא הבינו מה אני רוצה מהם, הרי סידרו לי Buick Regal 260BHP AWD עם איזה 1000 מייל על השעון - 'מה אתה בא בטענות? you got a brand new car!' לך תסביר להם שאתה רוצה להתחרע על הרכב בהרי סן חוזה, ושספינה ענקית עם הרבה כוח על הנייר ומעט כוח על האספלט לא מדברת אליך.

נו טוב, לא הלך. לקחתי את הספינה לשבוע והשלמתי עם כך שהפעם לא יהיה רואדטריפ.

מגיע יום שישי, מחר אני על מטוס לארץ - ושוב אני מקבל שיחה, ובסופה אני מבין שמחר אני לא על מטוס אלא צריך להעסיק את עצמי בסופ"ש הקרוב היות וגם את השבוע הבא אני אעביר בקליפורניה.

הפעם לא לקחתי סיכונים.

חיפשתי רכב רק בסניף AVIS בו קיבלתי את המוסטנג פעם שעברה, נברתי בעסקאות ופיללתי למשהו טוב. כנראה בגלל שזה היה 'מעכשיו לעכשיו' המחירים היו ברצפה, וראיתי שהרכב הכי זול לשבוע יעלה $250, בעוד שרכב מקטגוריית ההנאה יעלה $300 (לשבוע, כן?). החלטתי שאני אעביר את הסופ"ש אצל חבר במקום במלון, ובתמורה אפרגן לעצמי עם רכב מעניין 'על חשבון הברון'. זה חוסך כסף לחברה, מוסיף הנאה לי, מבלה אקסטרה זמן עם חבר טוב - קלאסיק WIN WIN SITUATION. 

מגיע לAVIS, והם רוצים לשדך לי ... מוסטנג פתוחה.

נכון ג'ירף? אז יש להם איזו מנה אחת - 'האפגנית'. בשר פרגית מתקתק, קשיו שנמצא על קו התפר בין רך לפריך, בייקון שמוסיף טעם מעושן לכל החויה. ת-ע-נ-ו-ג-!

איך זה קשור? אז למרות שאני מאוד אוהב את המנה הזו, מאוד, ולמרות שאני לא מגיע לג'ירף בתדירות גבוהה - כשאני כן מגיע אני כמעט אף פעם לא מזמין אותה. למה? כי יש עוד מנות, ואני חייב לנסות הכל.

כך גם כשאני גולש בשלג, גם כשאני מוצא מסלול אקסטרה-אורדינר אני כנראה לא אחזור אליו במהלך השבוע, כי אני "חייב" להספיק לחוות את כל המסלולים באתר, ולכן אני מבלה את השבוע במציאת תרשימי זרימה יעילים שיגרמו לי לעבור על מקסימום מסלולים במינימום חזרות, ולא בשחזור מסלולים טובים פעם אחר פעם.

ולכן, עם כל החיבה שלי למוסטנג - הדבר הראשון שאמרתי כשהציעו לי אותה היה "are there any other options?"

'מה בדיוק אתה מחפש' שאל הנציג בדלפק, מבלי שהוא מסתיר יותר מדי את ההפתעה מכך שברנש שמקבל מוסטנג קונברטיבל מבקש להחליף את הרכב. אמרתי לו שלא אכפת לי מגג נפתח, אני רוצה משהו "ספורטיבי".

'על מה חשבת?'

- לא משהו ספציפי, אולי... צ'לנג'ר אולי --

'אוקיי יש לנו צ'לנג'ר'

- יאללה

Dodge Challanger R/T V8

מביאים אותה לכניסה, דודג' צ'לנג'ר אפורה גדולה עד כדי גיחוך. כל המהות של הרכב הזה נעה בין lol לבין damn. מצד אחד זה רכב ספורטיבי, מצד שני מידות של אוטובוס. מצד אחד רכב עם נוכחות ענקית על הכביש, מצד שני מראה פנים גרוע יותר מלאדה. מצד אחד מנוע V8 עם 372 כ"ס ומומנט של טנדר, מצד שני תמסורת אוטומטית והגה שנלקח מגשר של סטי"ל.

אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל קשה להיות אדיש - הצ'לנג'ר היא אחת המכוניות הכי קוטביות שראיתי. אין לה דברים 'באמצע', הכל נמצא בקיצון - לטוב, ולרע. איך אני תמיד אומר לקולגות שלי שם בארה"ב - המוטו כאן זה America, because why the fuck not.

חזרה למאתגרת: אישית, אני מאוד מתחבר למראה שלה. מאוד. למרות הפרופורציות המבדרות, הפנסים הגדולים מאחורה, ופתח תדלוק מצופה כרום שנראה כאילו נגנב מעונדה משוברת - המראה 'רטרו' הזה פשוט עושה לי את זה ברמות קשות. בדומה למוסטנג דור קודם שהזכירה את השלבי ההיא של פעם, הצ'לנג'ר נראית כאילו נלקחה מסטרסקי והאצ' או איזו סדרת סבנטיז אחרת. הרכב הזה גורם לך לשקול לגדל שפם ולקרוא לכלב שלך בוצ'.

לחיצה על הגז, ומיד שמים לב למספר דברים:

א. הרכב מקשקש בזנב והגלגלים האחוריים מפרפרים במקום, לפני שהם משגרים אותך קדימה בבעיטה. הקטע הזה מזכיר ערס שצועק לחבר שלו 'תחזיק אותי!!!', רק שבמקרה המדובר הוא משתחרר בסוף בשביל לדקור את ההוא שקרא לו מג'נון ישר בעין. 

ב. מד הדלק נע בדומה למד הסל"ד והמהירות, קרי מתעדכן בזמן אמת. אשכרה רואים אותו זז… הרכב המפגר הזה הגיע לצריכת דלק של 1:8MPH, שזה בעברית 1:3.5 קמ"ל. אם הייתי משלם על דלק הייתי מוטרד אבל אני לא אז חחחחח (סתם, בתכלס זו אחת הסיבות ש… טוב רגע אני מקדים את המאוחר)

ג. תיבת ההילוכים מאעפנה ברמות וחד משמעית מסרסת את הכיף, הרכב הזה ברוטלי בכוח שלו, וטוב היה אם הוא היה גם ברוטלי בהעברות. נשבע לכם שהייתי מעדיף תיבה רובוטית חד מצמדית על פני התיבה האוטומטית שמותקנת בו, ולא - אני לא צוחק. כמובן שהפתרון האמיתי והמתבקש הוא גיר ידני, אבל אנחנו בארה"ב, גיר ידני כאן זה כמו סוציאליסטים: מכירים בכך שיש תופעה כזו, אבל מעדיפים שהיא תשאר באירופה.

בערב הראשון לא היה זמן לבדוק אותה יותר מדי, מיד לאחר ההשכרה פגשתי חברים, והלכנו לסושי ובאולינג. בבאולינג היו שלוש תופעות מטרידות: בחור שמבלנגג בכזה כשרון כך שהכדור נוגע בשפת הצד לפני שהוא באורח פלא חוזר למרכז ודופק סטרייק (ועוד אחד, ועוד אחד…), בחורה עם חולצה מאוד loose וגוף מדהים שאלוהים שם על האדמה רק בשביל שבסוף תלך הבייתה עם איזו בוצ'ה שנראתה כאילו היא נוהגת על זה, והעובדה שאנחנו אשכרה יצאנו לבאולינג.

את היום השני ביליתי בנסיעה ל little yosemite יחד עם החבר שאירח אותי ובנו הקטן והחמוד. בחרתי לנו בכביש שמבט חטוף במפה גרם לו להראות כמו אורגזמת-אספלט, רק בשביל לגלות שחבריי לנסיעה מעדיפים שאת הסיבובים אקח ב5 קמ"ש או שהילד מבצע טרנזאקציית המבורגר מהבטן שלו ישר לעורף שלי. וזה פחות מתאים... פחות.

https://goo.gl/maps/YZa2FhiZeV22
מה שכן הנוף היה מטמטם וגם במהירות נמוכה הנסיעה היתה מהנה. החבר, שגר בארה"ב כבר חצי שנה, לא הפסיק לציין כי זהו המקום הכי יפה שהוא ראה בארה"ב עד היום, ואני מוכרח לציין שזהו אכן אחד הכבישים היפים בהם נתקלתי. מומלץ בחום, לא רק לחובבי נהיגה.

לאחר מכן הלכנו למסעדה תאילנדית נהדרת (בכלליות, רק על האוכל שאכלתי בשבועיים האלו יכולתי לכתוב פוסט שלם, אבל fuck it), המשכנו על הכביש המהיר לכיוון הדירה שלהם - וזה המקום לציין שבכביש המהיר הרכב מרגיש כמו דג במים, כמו חתול ביוטיוב, כמו אייל גולן בנענע-צ'אט - קיצר כמו מי שנמצא בסביבה הטבעית שלו. הרכב מאיץ מהר ומאיץ חזק, ומשייט בנינוחות במהירויות שהשתיקה יפה להם (אבל היות ואנחנו לא בתחרות יופי, 120 מייל"ש וצפונה, קרי אזור ה190 קמ"ש). למען הסר ספק ולטובת מי שלא מכיר אותי: למהירויות שכאלו הגעתי רק בכבישים פתוחים מרובי-נתיבים, זגזוגים והצמדויות - לא בבית ספרנו.

הורדתי את החברים בבית וסוף סוף התפנתי לבדוק כמה צ'לנג'ינג הצ'לנג'ר באמת מצ'לנג'רת.

https://goo.gl/maps/MysdPJFvq5A2

את המסלול התחלתי בשעת ערביים, שכבר בעליה הראשונה בכביש 9 הפכה רשמית לערב.

בכל הדבקת דוושה הרכב עושה רעש של טרקטור, ובועט אותך קדימה. וזו חתיכת בעיטה. בפיצ'ר הבנוי ברכב בדקתי וראיתי שבמישור הגוש פלדה הזה מגיע ל100 קמ"ש תוך 5.5 שניות, לא רע בכלל לרכב במשקל של רוזי אודונל אחרי בראנצ'.

אבל השאלה האמיתית היא איך הוא בסיבובים - וכאן אני מוכרח להודות ש…. וואלה לא סגור על זה.

בגלל שהמושבים של הרכב מאעפנים, בגלל שההגה ענק ולא מעודד משחק, בגלל המידות הגדולות-עד-כדי-גיחוך ובגלל חוסר הביטחון שהרכב הזה השרה עלי בתור נהג, לא לקחתי אותו לקצה היכולות שלי (שהן רחוקות מקצה היכולות שלו). אז שלא תבינו לא נכון, הרכב יודע לפנות, והוא גם יודע לזרוק טוסיק כשאתה מבקש יפה על ידי סיבוב מהיר של ההגה (נבדק בכביש 84 שהיה גם חלקלק קצת, וזה היה הקטע הכי כיפי והכי מפחיד שהעברתי במחיצת הרכב) - אבל החסרונות שלו מנעו ממני למצות את הפוטנציאל.

חסרונות אמרנו? בואו נחזור רגע לנושא הלאדה. הצ'לנג'ר שקיבלתי הינה מבציר 2014 (לפי מה שנאמר לי בסוכנות, לא בדקתי). עבור הכסף הזה אתה מקבל מנוע וי8 372 כ"ס שמגרגר כמו חתול ושואג כמו אריה, עד כאן יש? יש.

מה שאתה לא מקבל זה…. ובכן, זה את כל השאר. הרכב לא סתם מכוער מבפנים, הוא פשוט מגעיל. הקורולה שקיבלנו בתחילת הנסיעה הקודמת נראתה טוב יותר, ואני אפילו לא מגזים. מעבר לכיעור שאולי נשמע מעט קטנוני, יש גם בעיות פונקציונליות מבחינת נהיגה: ההגה עצום ברמה שמונעת כיף, צג המהירות לא ממוקם בצורה נוחה ושמתי לב שלוקח לי הרבה זמן לקלוט באיזו מהירות אני (מתישהו פשוט הפסקתי לבדוק), המושבים לא אוחזים במיוחד, העברת ההילוכים מהמוט מתבצעת ע"י הזזה לצד ימין/שמאל ולא למעלה/למטה ולמרות שבד"כ אני אומר 'על טעם ועל ריח' במקרה הזה זה חד משמעית פיגור.

בנוסף, אמנם הדלק זול בארה"ב, אבל רבאק זה הגיע לרמות מטופשות. טיול לילי גומר מיכל, זה פשוט אבסורד(!)

וואלה - לא מתאים. בסוף הנהיגה החלטתי שלמרות שהרכב כן מהנה, הוא לא מהנה *מספיק*, לא מצדיק את קצב ריקון הדלק שהוא מכתיב, ואין שום סיבה שלא אבדוק האם אני יכול להחליף לדגם חדש יותר / משהו מעניין אחר, הרי אני בארה"ב - so why the fuck not?

מגיע לSFO ונתקל בחניה מפוצצת רכבים. הפעם הייתי חכם - סקרתי במשך חצי שעה את כ-ל הרכבים במגרש, בשביל לדעת מהן כ-ל האופציות שלי לפני שאני מבקש החלפה. היו שם צ'לנג'רס חדשות שישיבה חפוזה בהן השאירה רושם שפתרו את רוב הבעיות הנ"ל, היו שם Z4 עם גג נפתח קשיח שנראו מעניין, מיאטה שהייתי מוכן לשקול אם היתה עם גיר ידני (אבל היא לא, אז לא), קמארו SSs מוכנות לקרב ועוד כמה דברים. וואלה יש היצע, הגלגלים במוח כבר התחילו להריץ נתונים בשביל להחליט מה לבקש, לא הצלחתי להגיע להחלטה אז החלטתי שלא להחליט עד שזה יהיה ממשי.

אבל כמובן שחוק מרפי לא סובל מג'טלג - וכשאני מגיע לדלפק, היימחשמה שיושבת שם אומרת לי 'הא שומע, נכון עכשיו 2010? אז ב2000 הסרברים שלנו ירדו לתחזוקה, לא יחזרו עד 0000, אם בא לך להמתין 4 שעות עד שאוכל להסתכל ברסרביישן אז בכיף אם לא אז ביייייווווש', איחלתי לה מנדבושקס בעין וחזרתי, מובס, לספה.
כאילו, "מובס", 100-120 מייל"ש בכבישים ענקיים וריקים על רכב פסיכי שעד לפני יומיים פינטזתי על ערב חפוז איתו כן? כנראה שהכל עניין של פרספקטיבה בחיים.

ראשון בבוקר הגיע, היום הגדול. היום אני לוקח נסיעה של שעתיים ומרחיב אותה לרואדטריפ הררי של 7 שעות לפני אוכל וברבורים במסלול שחבר חובב הגה סידר לי (תודה רועי!).

https://goo.gl/maps/M2vQamrxo762

החלטתי שאני לא מוותר, והפעמתי דוושותיי לנמל"ת סן חוזה, לראות מה ההיצע שם (שכן SFO בו הייתי אתמול שוכן 35 דק' בכיוון ההפוך), בידיעה שאם ההיצע לא יהיה טוב אמשיך לסאנפראן - אחרי שנכנסתי למיינדסט שאני לא נוהג בלאדהמוביל there's no going back.

בSJ AIRPORT ההיצע הרבה יותר דל, לא ראיתי צ'לנג'רס בכלל, אין Z4, יש מוסטנג GT אחת אבל היא משמשת כרכב תצוגה. שאר המוסטנגס הן אקובוסט וכאמור אני לא מתכוון לאכול את האפגנית. קראפ.

יש כמה מרצדס C300 שאמנם לא באותו סגמנט אבל נראות סוף הדרך, אין לי בעיה לקחת אחת ולבדוק מה היא שווה. הישיבה בפנים מגלה רכב מאוד drive-oriented מבחינת הרגשה, ומבט חטוף בגוגל מראה שהיא גם יודעת לאפות.

מבט קרבי, ניגש לדלפק, Good morning sir, I'd like to exchange my ride. הבחור החביב בודק במחשב, ואומר שחוץ ממוסטנג אין שום דבר קונבי - נו היינו כבר בסרט הזה חבר, אני לא רוצה קונבי ומוכן להסתפק בסתם וי(8). מה לגבי מרצדס? 'לא יקרה, הלאה' הוא עונה (בקצת יותר נחמד). אוקיי… מה עוד יש?

Camaro

איזה דגם?

2015 SS

לקחתי.

Chevrolette Camaro SS V8

צועד בהתרגשות אל הקמארו, ופוגש ברכב שנראה כאילו יצא מהסט של מייקל ביי (יימח שמו וזכרו על מה שהוא עשה לאיירונהייד, לא משנה) - ממש באותו צבע מסרטי הרובוטריקים. ההבדלים בין הדודג' אליה קיימים ומורגשים מייד: קודם כל היא לא נראית מבפנים כמו PEACE OF SHIT שזה שיפור חביב, ומבחוץ את המראה הרטרו-אי של הצ'לנג'ר מחליף מראה קרבי/עתידני-משהו. קצת קשה להשוות את החוויה הויזואלית של הצמד, אבל אני נותן את הנצחון לצ'לנג'ר, בסטרץ'.
דבר ראשון שאני עושה, עוד לפני הישיבה ברכב: פותח מכסה מנוע. מנוע V8 צ'ק? צ'ק. אפשר להמשיך הלאה.

בנקודה זו כדאי לציין שההשוואה הפנימית בין הרכבים אינה הוגנת, כי הצ'לנג'ר החדשה נראית ומרגישה טוב מאוד מבפנים (לא נהגתי, רק ישבתי, כשהסתובבתי שם בSFO), ציינתי יאללה ממשיכים -

הגיר של הקמארו מגיע עם 6 יחסי העברה שזה יותר טוב מה4 של הדודג' (סתם, 5, אבל היא כזו תחת מבפנים שזה הרגיש נכון לומר 4), ההגה בגודל שיותר מתאים לי לנהיגה צפופה, מושבים אוחזים סבבה למרות שלא תזיק עוד שיפור בתמיכת צד למרות שבתכלס האמריקאים לא תיכננו את הדברים האלו לסיבובים, סביבה נעימה יותר בה אשמח לבלות את כל שעות היום הקרובות, יש אור ירוק - יש מפתח בסוויץ' -

בום.

איזה, פאקין, צליל, מרשים. התפוצץ לי המוח.

ההתנעה של הרכב גורמת לו לעשות רעש כזה של ספק התעוררות ספק רטינה ספק שאגה - מה אתה בא אלי עכשיו יא ילד אתה לא רואה שאני ישן? נייס, אהבתי ביותר.

יוצא מהנמל"ת, נכנס לאינטרסטייט, לוחץ על הדוושה הימנית - she delivers. למרות היתרון בגזרת הכוח (420 כ"ס לעומת 372 כ"ס של הקודמת) מרגיש לי שהכוח מתפרץ בקצת פחות ברוטאליות מאשר הדודג', אבל אני אסלח תודות לצליל ולמושבים הנוחים.

מהירות על השמשה -
מתי זה יהיה הסטנדרט?

היי, רגע, מה? יש לי את המהירות על השמשה הקדמית? די, איזה קטע. הפיצ'ר הזה התגלה כאחד מהדברים היותר נוחים שיש ברכב. אין יותר סיבה להוריד את העיניים מהכביש, תזכורת לכמה שאתה אידיוט מופיע לך ישר מול הפרצוף כשאתה דוהר בהרים במהירות תלת ספרתית, במיילים.

מצד שני יש פאק עצבני, מאוד עצבני, באקזמפלר שלי: תקלה טכנית כלשהי מונעת ממני לתפעל את הגיר באופן ידני, זה הבליט במהלך הנסיעה, בעיקר בהרים, עד כמה תפעול אוטומטי מלא אינו תואם את אופי הנהיגה שלי, ועד כמה זה פוגע בהנאה. 

נכנס למקטע הראשון - כביש 130 שעולה גבוה גבוה, ואפשר רק לנחש מה קורה לאחר מכן. את רוב המסלול מעביר מאחורי נהג אינפיניטי עם כמה חברים במושב האחורי שנוהג כמו ילדה קטנה ולא נותן לעקוף, והיות ואני ילד טוב ולא מתכוון לקחת עקיפה כשאין 100% ראות, ובכביש הזה יש בערך מאתיים מקטעים בו הנהג יכול להכנס רגע לצד ולתת לעקוף אבל 0 מקטעים בהם אני יכול לעקוף בלי לסכן את האנשים בכביש - אני ממתין בסבלנות. זה לא שחטפתי עצבים או משהו כי אני רגוע כשאני מאחורי ההגה, אבל תכלס הוא היה די דושבאג.

מגיעים לפסגה, אני חותך למצפה ומאחל לדושדושון צמד פנצ'רים ובהצלחה עם להזמין לכאן גרירה.

יאללה, נגמר הזמן בפסגה, הגיע הזמן לתת עבודה. המקטע בירידה מ130 מתחיל, ולמרות שהוא לא המקטע היפה ביותר שעשיתי - הוא בבירור ההיילייט של היום. רובו המוחלט התבצע בבידוד אטומי כאשר אני לבד על הכביש והראות טובה. הסל"ד גבוה, המנוע צורח, הרוח נושבת והצמיגים חורקים. איזה כיף.

מתישהו גיליתי שיש פיצ'ר ברכב של מדידת זמנים ומהירות, בסוף המסלול ראיתי את נתוני המהירות הממוצעת והמהירות הסופית, הייתי מרוצה, והרשיתי לעצמי להגניב חיוך.

עצרתי לאכול באיזו המבורגרייה שכוחת אל, הייתי ילד טוב והתאפקתי מלהזמין תוספת בייקון למרות שממש רציתי, אבל אחרי מה שעבר עלי בשבוע האחרון ומה שברור לי שיהיה בשבוע הבא… עדיף לחסוך קצת קלוריות. רבאק אני צריך להיות מסוגל להרים את עצמי מהרכב, הוא מגרד את הרצפה מרוב שהוא יושב נמוך.

המשכתי מזרחה, כבישים נטושים שרובם משעממים, עד למקטע הסופי לפני Coulterville שם העסק חוזר להיות מעניין. הנוף מאוד יפה, הכל ירוק, עם פסגות לבנות ברקע, אוויר נקי, ומרחב… כמה מרחב.

לא ציינתי, אבל הרכב לאורך כל הזמן הזה נוח - נוח מאוד. אין כאבי גב, אין עצירות להתמתחות יזומה. כאמור האמריקאים טובים בקרוזינג.

קצת לפני קולטרוויל אני רואה תחנת דלק, אבל הנורה עדיין לא נדלקה ונשאר לי איזה פס אחרון שם, ואני חושב לתומי שעדיף להמתין עד ההגעה לאזורים עם יותר ציוויליזציה כי המחירים שם בטח יהיו יותר נמוכים. אני עוד אקלל את עצמי הרבה על המחשבה הזו - חתיכת דגנרט טייפקאסט-יהודי קמצן-על-כסף-לא-שלו-בכלל מקבל-החלטות-חסרות-הגיון חוסך-בלחץ-3-דולר שכמותי - היות וכשאני מגיע לCoulterville אני מגלה עיירה בגודל ספריית וידאו בבני ברק, שאין לי קליטה, ושנראה כי תחנת הדלק היחידה נמצאת במעלה ההר נגד כיוון התנועה שלי. מפגר כבר אמרתי?

אחרי נסיעה בה חצי מהזמן אני בטוח שלא הולכת להיות תחנת דלק וכשרכב כלשהו סוף סוף יעבור כאן עוד 3 חודשים ימצאו אותי ספון בקמארו עם סמחטה על המצח (שירקתי על עצמי, עקב הטמטום), אני מוצא תחנה, ממלא מיכל, בוכה על זה שמיכל מלא כאן עולה לי בערך 40 דולר (עבור 16 גלונים), נכנס לרכב, בוכה על זה שהרכב הזה כחדש עולה כאן כמו הרכב שלי כמשומש, מתניע, קולט שבחיים לא יהיה לי V8 בארץ הדפוקה הזו בעוד שכאן הייתי יכול לרכוש את שני הרכבים מהיומיים האחרונים ועדיין לפרגן לאשתי עם איזו קאיין, מתחיל לנסוע ושוכח מהכל.

הנסיעה צפונה מהממת, כביש מפותל שממנו נמתח נוף הררי ירוק, ואשר לצידו פעורה תהום. הכבישים מתחילים להכיל טראפיק והמהירות מתרסנת בהתאם, לצערי אובדן האות של הנייד שלי גורר מספר טעויות ניווט שבעקבותיהן אני מפספס כמה מקטעים עליהם רועי העיד כסופר משובחים, oh well אקח את זה בתור ש"ב למקרה שאבקר שוב.

הקמארו מוכיחה את עצמה כבת לוויה נהדרת גם במהירויות מנהלתיות, אני מדליק לראשונה את מערכת השמע (רוב היום הועבר עם חלון פתוח ומנוע V8 צרחני) ומגלה שבארה"ב תחנת רוק אינה מילה גסה, ואפילו יש כמה כאלו. הרמקולים ומע' השמע ברמה סבבה לגמרי, לא שזה מעניין במיוחד. 

מגיע למלון, יורד לפאב לפיינט בירה מקומית יחד עם גרילד צ'יז עם בצל מקורמל ופטריות טריות, גם הפעם הצלחתי לא לקחת בייקון, אני מרגיש מחונן בוגר ובריא לרגע קט עד שאני קולט שהגוש גבינה שבידיים שלי בצירוף לצ'יפס עם ממרח הבצל הוממייד שמכיל 150% מיונז הם לא בדיוק ההמלצה של איגוד הבריאות העולמי. נו, לפחות ניסיתי. 

למרות שתכננתי במהלך השבוע לצאת לטיולים בערבים, המציאות לא אפשרה זאת, בפועל אחרי שסיימנו לעבוד אני והקולגה האמריקאי שהיה איתי העברנו את הערבים במסעדות ופאבים, שאחריהם נהיגה תובענית לא היתה אופציה. 

נגמר השבוע, הגיע הזמן לקפל את הג'בלאות ולחזור ארצה, לא לפני שאני עושה ערב אחרון עם עלמת החן שאיתי. מהדרך חזרה, על האינטרסטייט, אני נהנה מאוד - לראשונה מבין כל הנסיעות ה"מנהלתיות" שהעברתי בכביש המהיר הזה. כנראה שהשילוב של מהירות תלת ספרתית לאורך רובו המוחלט, יחד עם כמה משחקים עם פורש קאיין (נדמה לי) שרצתה להשתעשע, ועצירה קצרה באינ'אנ'אאוט - גרמו לנסיעה של שעתיים וחצי להרגיש כמו חצי שעה. 

הגעתי לסן חוזה והחלטתי שהערב האחרון שלי יוקדש לטהרת הדגים, הלכתי לסושייה היחידה שמצאתי ב2230 (הכל סגור שם בשעות האלו, איזה קטע), אבל לא נורא כי היא די high end. לקחתי את ספיישל השף ואכלתי סשימי סלמון מהטובים שיצא לי לחוות, כולל יפן. נייס. 

אחרי הארוחה החלטתי שכמו בפעם שעברה, אני עושה הדרן - ולקחתי את הקמארו לחצר האחורית של סן חוזה.

https://goo.gl/maps/JN1N62hXjYy

Moody rd (מקטע ראשון) היה מדהים. לאורך כל הנסיעה הזו לא פגשתי ברכב אחד(!) בנתיב שלי, ופגשתי מס' חד ספרתי של רכבים בנתיב הנגדי. לאורך הסיבובים המשוגעים לחלוטין שיש שם היו פזורים רכבים שחטפו טוטאל, תזכורת לאותם נהגים חורנים (אהמ) שצריך לחזור הביתה. זה היה אפקטיבי במידה מסוימת, ולמרות שהיו שם מהירויות מכובדות הפעם התחת נשאר באספלט כמעט כל הזמן.
מצד שני זה היה הסשן הראשון בו הייתי כ"כ מרוכז במסלול, עד שלא היה לי מושג באיזו מהירות אני נוסע למרות שהיא הוצגה אל מול עיני. לא מצאתי את החופש המחשבתי להזיז אישוניי סנטים מטה ולדגום המהירות, כשקלטתי את זה שמתי לב עד כמה הפרצוף שלי רציני - וכאן היה הרגע שתואר בפסקה הראשונה. 

מסיים את הסשן, חוזר למוד מנהלתי, וברמזור הראשון רואה ניידת שנוסעת לכיוון ממנו הגעתי. צירוף מקרים? כנראה. מצד שני יכול להיות שמישהו הזמין אותה אחרי ששמע את קריאות המלחמה של הוי8 מהדהדות בהר. הניידת הזו היתה סיום מושלם, סיום עם אמירה ברורה: יותר מזל משכל. 

ומצד שני, אני הרי בארה"ב, אז היי - why the fuck not?

(ה)אפילוג

נוחת בארץ, 5 דקות מהבית יש פקק שמעכב אותנו ב20 דקות, נהג המונית אומר לי 'אני רואה מה קרה - יש תאונה מקדימה, אני חותם לך שהפקק הזה בגלל הסקרנים', ואז כשאנחנו מגיעים לתאונה הוא מאט מסתכל ואומר לי 'וואו תראה מה הלך פה....' בזמן שהוא פותח פער מהרכבים מקדימה, אמרתי לו שייסע כבר כי רק לפני כמה דקות הוא התלונן בעצמו על אותם סקרנים, קיבינימט, ולא יכולתי להתאפק וגם ציינתי שהוא בדיוק כמו המערכון ההוא בארץ נהדרת.

יום אח"כ אנחנו נוסעים לחיפה, נכנס לתלתן המאובקת שלי - מתניע, מתחיל בנסיעה.

נזכר בפילגש הצהובה ההיא מאמריקה, נותן לחיצה - נדבק למושב. כמה כיף לחזור לבית ולגלות בחניה רכב שיודע להסתכל בלבן של הפנסים כשאני משווה אותו לרכבים רציניים בהרבה שהיו לי בחו"ל.

פייר? התגעגעתי.

(הא כן, לדודג' אני נותן 3/6 כי למרות המנוע והמיאוץ כל השאר בקנטים, לשבי 4/6 היות והיא באמת נהדרת אך הגיר שלה לא תואם את האופי הספורטיבי ויש עוד מקום לשיפור יחסית למיצוב שלה, ואת הביואיק אני לא מדרג כי למי לעזאזל אכפת)

רכב: Ford Mustang 2.3L 310BHP בסן חוזה.

סליחה, תהיתי האם אפשר אולי להחליף את הרכב שקיבלתי - הוולבו XC60 T5 אמנם נראית אחלה, אבל מתחשק לי משהו יותר מעניין לנהיגה

- אני יכולה להציע לך להחליף לקאדילק ATS

חשבתי יותר בכיוון של הרכב שנמצא בחניה מס' 44

- אני מצטערת, זה לא כלול בתוכנית שלך

אולי בכל זאת?

- נו טוב..

וכך התחיל הרומן החפוז שלי איתה:

יום לפני זה הייתי קצת אובד עצות, התוכניות שלי לסופ"ש בוטלו עקב אילוץ של חבר, ומצאתי את עצמי בסן חוזה ללא שום רעיון ל-מה לעשות.

התכנון המקורי שלי היה להשכיר רכב מעניין מסוכנות ייעודית, אבל גם זה לא הסתדר ממש ברגע האחרון, ונשארתי קצת אובד עצות.

חבר קרוב הציע לי להזמין רכב באחת הסוכנויות הרגילות ולנסות לשדרג במעמד קבלת הרכב, זרמתי עם התוכנית שלו, ההזמנה היתה על שמו ולכן הוא התלווה אלי בעת קבלת הרכב והשאר ידוע מהפסקה הראשונה (תודה צוואר-לאפה;)

התרשמות כללית

נכנסים לרכב, מתיישבים - והדבר הראשון שעושים זה לפתוח את הגג.

מתניעים - קצת אכזבה, המנוע לא עושה צלילים מיוחדים, וניכר כי חוסר הדרמה שאני מכיר כבר מהפוקוס זלג להם גם לסגמנט הספורטיבי. גם בעת REVVING וגם בעת נסיעה, אין כמעט צליל אגזוז, ובעיקר ניתן לשמוע את המגדש שורק וצווח קלות. נחמד, אבל לא מספיק טוב בשביל רכב מהסגמנט הזה.

אבל על חוסר הריגוש השמיעתי, המוסטנג מפצה ע"י אולטרה ריגוש ויזואלי. המוסטנג הקודמת תמיד היתה פייבוריטית אישית שלי מבחינת מראה, משהו בפרונט האגרסיבי שלה תמיד ריגש אותי, ואני זוכר שתהיתי לעצמי איך (אם בכלל) הם יצליחו להתעלות על זה ובו בזמן לשמור על קו עיצובי דומה. ובכן, הם הצליחו, הצליחו בענק. אני עדיין נהנה להסתכל על מוסטנג מהדור הקודם, אבל צר לי להודות בכך אך היא פתאום נראית פחות טוב. הפרונט של המוסטנג החדשה תוכנן היטב, שורת פנסי הלד יחד עם הזוויות מספקים לו מראה אגרסיבי, והרכב נראה בתנועה גם כאשר הוא עומד - וכשהוא עומד, למרות שזו "בסך הכל מוסטנג" (בארה"ב יש כאלו על הכביש כמו קורולות בחניה של הסופר), אנשים לא נשארים אדישים. ביליתי איתה מעט זמן, וביליתי איתה כמעט אפס זמן כשהיא במצב סטטי - ועדיין היו מס' פעמים שהספקתי לקלוט אנשים שמצטלמים עם הרכב (השיא היה כשמישהו נעמד באמצע הכביש בשביל לצלם אותה בנסיעה).

השילוב הזה בין המראה המצויין, לבין הצבע הבולט, והגג החסר, הוכיחו את עצמם נאמנה, ומבחינתי תרמו רבות לחוויה הכללית.

מבחינת איכות פנים, הרכב בנוי ברמה בינונית-פלוס כשאני מתייחס אל הרכב כסמי-פרימיום. צג המגע בגודל נוח, השליטה באוורור ניתנת לביצוע דרכו וגם דרך מקשים ייעודיים שמסודרים בצורה קלה לתפעול. ישנה אפשרות להתאמת צבע אישית (הן של לוח המכוונים, והן של ידיות הרכב ותאורת רגליים), ההגה עמוס במקשים - קצת יותר מדי לטעמי. המושבים האחוריים הם בגדר אנקדוטה משעשעת, וניתן להושיב בהם את טיריון לאניסטר - וגם הוא יתלונן על מרווח אפסי.

אציין גם לחיוב את כל הפיצ'יפקעס הויזואליים שעושים את החוויה לאפילו קצת יותר מגניבה - החל מהאיתות שמופעל בתצורת 'אבני דומינו', דרך הכיתוב הבוהק הנמצא בפנים הרכב שזוהר בצבע מותאם אישית (שנבחר לעיל), והעובדה שמראות הרכב מקרינות על הרצפה סמל של סוס דוהר כשפותחים אותן (כן, זה מטופש, וכן, זה מגניב רצח).

הסוס בחשיכה

נהיגה

אבל עם כל הכבוד למראה ולאבזור, לא באנו להתרשם מזה אלא באנו לנהוג! וכאן, אני מוכרח לציין שהמוסטנג הייתה ההיפך הגמור ממה שציפיתי.

הקונוטציה המיידית שלי כשאומרים מוסטנג, צ'רג'ר, קורבט - היא לרכב מפוצץ בכוח שלא יודע להתנהג.

אז למוסטנג יש כוח, אין ספק בכלל. היא מגיעה ל100 באזור ה6 שניות (לפי היצרן, פחות, אבל בשיטת ה"אני סופר בקול" זה היה בערך 6 :), ולא קשה לצאת איתה לעקיפות. עם זאת, היא לא השאירה אותי עם פה פעור, אפילו לא פתוח קלות. היא לא הדביקה אותי למושב, ולא גרמה לי לפחוד מסחיטת הדוושה עד הסוף. ציפיתי לרכב שיחרוך את האספלט, בפועל קיבלתי רכב זריז למדי ותו לא.

מצד שני, אולי מדובר ב(חוסר)כישורי הנהיגה שלי ואולי פשוט בשיפור ענק של פורד עם המוסטנג החדשה, אבל מבחינתי הרכב מתנהג מצויין. נהגתי בו הרבה, 450 ק"מ שמתוכם 300~ ק"מ הם נטו כבישים הרריים מפותלים, והרכב פשוט סירב להכנס לתת-היגוי או להיגוי-יתר (אציין שנשארתי עם בקרת אחיזה במהלך כל הדרך). ההגה מרגיש מצויין, והוא עובד כמו שוטגאן - POINT AND SHOOT והעבודה מתבצעת. הבלמים עבדו יפה לאורך הזמן אבל בראן האחרון שלי (כביש 9, שיוצא מדרום סנטה קלרה, מומלץ בטירוף בשעות בהן הוא ריק) הם כבר התחילו להתלונן ולדרוש הפסקה ללקק את הפצעים. 

עוד דבר שהפתיע אותי זה עד כמה הרכב נוח, למרות שמדובר ברכב ספורט עם גלגלים גדולים וישיבה נמוכה - לאחר יום שלם של נהיגה רצופה, עם מעט מאוד הפסקות (יותר נכון: הפסקה אחת לארוחת ערב), שמתי לב שיש לי אפס כאבי גב. אפס אי נוחות. כלום. לא קרה פעם אחת שהייתי צריך לעצור בשביל 'למתוח איברים', העצירות שעשיתי היום בעיקר בשביל להוריד אנדרנלין ו/או מפלס מים פנימי (יענו פיפי).
מה שלא הפתיע אותי, זה כמה משעמם הוא גיר אוטומטי. הגיר של המוסטנג מגיע עם 6 יחסי העברה, ויש גם pedal shifters, אבל... לא יודע, זה פשוט לא זה. אולי זה חוסר הדרמה הווקאלית (אף אחד לא צורח עליך להעלות הילוך), אולי זו הסלידה הרגילה שלי מרכבים אוטומטיים, אבל הגיר פשוט שיעמם אותי. אני מדגיש - אין בעיה מבחינת התפעול שלו, ההילוכים עוברים חלק ומהר ואין השהייה מיוחדת במיאוץ, אבל זה פשוט משעמם, ושעמום זה הדבר האחרון שאני מחפש מרכב ספורט פתוח.

אמרתי פתוח - ואני מוכרח שוב לציין לחיוב את הגג הנפתח. חוסר הגג מוסיף 10-20 קמ"ש לחויה, i kid you not. מעבר לכיף של 'הרוח בשיער', כשהרכב פתוח אתה מרגיש את המהירות בעוצמה גדולה בהרבה. מצד שני במז"א בו הייתי זה היה מאוד קשה לנהוג כך; המושבים המחוממים והמיזוג סייעו, אבל בשלב מסויים קלטתי שהרגליים שלי משקשקות באופן אקטיבי והבנתי שצריך לחזור ל'מצב מאורה' (כי כשסוגרים את הגג, פתאום חוטפים קלסטרופוביה).
אציין כי כאשר הגג סגור, הצליל של הרכב טוב יותר, ואני נוטה להאמין שיש בו מע' דומה לזו של הפיאסטה ST שמבצעת צ'אנלינג ווקאלי מהמנוע לתא הנוסעים (לא לתפוס אותי במילה, צריך לבדוק את זה).

עוד אציין כי איכות הבניה לוקה בחסר, והיו לא מעט קרקושים ורעשושים בזמן הנהיגה, במיוחד כאשר הגג סגור.

הטיול

סגמנט א' (שעות אור): 1300-1500 

http://tinyurl.com/obpr2ez

את רוב הסגמנט הזה ביליתי עם גג פתוח ורעידות לא רצוניות בגוף, את חציו הראשון (עד פניית הפרסה) העברתי בעיקר בלימוד הרכב והמסלול, את רוב המקטע הזה העברתי מאחורי פורש קאררה S שהיוותה הן מגן שוטרים והן רפרנס לפניות וקצב. כשהגעתי לכביש 92 הייתי אמור לפנות שמאלה ולהתחבר לכביש 84 דרך כביש 1 - אך החלטתי לבצע שינוי ולחזור על עקבותיי דרך אותו כביש 35 ממנו הגעתי, היות והוא היה מאוד מהנה ומבודד בעוד שהכבישים האחרים גדולים ועם תעבורה דחוסה יותר. את המקטע השני (לאחר פניית הפרסה) העברתי בקצב גבוה יותר ועם הנאה צרופה, בעיקר בסיומו בו נכנסתי לכביש צר ומבודד ביותר.

כביש 35, פיתולים ותעלולים

בסוף הסגמנט הזה התחברתי לכביש 1 ונסעתי אל עבר מונטריי, ע"מ לפגוש זוג חברים טובים ולנסוע איתם את 'דרך 17 המייל', שהיתה בהחלט השיא מבחינת הנוף. בדרך הזו נוסעים על קו חוף ים מהמם ביותר, ולאחר מכן מתחברים לדרכים יפות בתוך השמורה. היות ובמקום זה היו משפחות ומטיילים עברתי למצב 'נסיעה מנהלתית', ועדיין נהנתי מאוד תודות לעובדה שהמקום הזה בהחלט מיוחד ביותר. בסוף הדרך ישבנו יחד לארוחת ערב, ומשם המשכתי לבד לסגמנט השני.

17mile road

סגמנט ב' (שעות חשיכה): 2000-2300

http://tinyurl.com/ocgazw9

לא רציתי 'לבזבז' את הדרך חזרה על כביש מהיר, והחלטתי לנצל את העובדה שכבישי הצד יהיו כנראה ריקים ולהמשיך בטיול הנהיגה גם בשעות החושך. כשהגעתי לתחילת הסגמנט היה לי ברור שהאסטרטגיה הזו מוכיחה את עצמה - כבר בדרך אליו הייתי לבד לגמרי על הכביש. עברתי לאור גבוה, כיביתי את המוזיקה, נכנסתי לריכוז והתחלתי בנהיגה. וואו, כמה שזה כיף. ברגע שהחשש ממשטרות, רוכבי אופניים והולכי רגל נעלם, והחשש מ incoming traffic יורד גם הוא לרמה נמוכה ביותר, ריכוז ההנאה נוסק לשמיים. פיתחתי קצב גבוה יחסית לתנאי הדרך, למרות שריבוי הפניות בשילוב עם החשיכה היוו אילוץ מאתגר. איפשהו באמצע הדרך לכיוון כביש 17 (summit road) קלטתי פתאום מה אני עושה - נוהג בקצב גבוה במקום מבודד לחלוטין ללא שום אמצעי תקשורת, ואני מוכרח לציין שהחשש הקודם (ממשטרה) החליף את עצמו בחשש ממה קורה אם יש תקלה או חמור מכך.. צריך לזכור שמדובר בדרך מאוד מבודדת, ללא שום תאורה, ואני כאמור בלי סים אמריקאי ולכן חסר יכולת לתקשר. אני ממש זוכר את המקטע בו 'נפל לי האסימון' וקלטתי שמה שאני עושה מטופש לגמרי ומאוד לא מתאים לי :x עם זאת, זה היה מהנה ביותר.

סיימתי את המקטע, והגעתי חזרה לדרום סן חוזה בדרך חזרה למלון. חזרתי למצב מנהלתי, ועצרתי בצד לטובת סידור דופק - מסתכל על הרכב, וחושב לעצמי: וואו, איזה כיף. עד כמה שנהנתי בצהריים, ונהנתי המון, הנסיעה הלילית הזו היתה טובה יותר בהפרש ניכר.

נכנס לרכב, מגיע לרמזור והGPS אומר שיש לפנות ימינה בשביל להגיע לכביש הראשי ולחזור למלון, אני מחליט שאני לא יכול לוותר על התענוג ולוקח ישר לכיוון כביש 9, בו פתחתי את היום אך שמרתי על קצב נמוך היות והיו רכבים אחרים ורוכבי אופניים.

מגיע לכביש 9, פותח מבערים - FUCK ME זה מטורף. ההבדל המרכזי הוא שבניגוד לדרך חתחתים דרכה חזרתי לסן חוזה, הכביש הזה הוא באיכות גבוהה יותר ובניה מוצלחת שמספקת לך טווח ראיה הרבה יותר טוב. פה ושם פגשתי במכוניות מעניינות אחרות שיצאו כמוני לטיול נהיגה לילי, וחשבתי לעצמי כמה אדיר זה יכול להיות לגור כ"כ קרוב לדרכים כאלו - הרי סן חוזה נמצאת עשר דקות בלבד מהפנינה הזו, שלא נדבר על כך שמחירי הרכבים בארה"ב מגוחכים לגמרי... רק באותו הבוקר החבר שהתלווה אלי סיפר לי שגולף R עולה כאן $37K. השם ירחם.

בירידה מכביש 9 הבלמים איתתו לי שכואב להם, והיות והשעה היתה כבר לא-מוקדמת ולי יש טיסה לישראל לתפוס יום אח"כ על הבוקר, החלטתי שעדיף שאסיים בשיא. הנהיגה בכביש 9 היתה הכי כיפית מכל הדרכים שעשיתי באותו יום, ושמחתי רבות על כך שהחלטתי לבצע אותה.

קם בבוקר, מנסה לדחוף את המזוודה לתא המטען רק בשביל לגלות שזה לא הולך לקרות, שם אותה במושב הנוסע לידי ונע אל עבר נמל התעופה. יש גשם בחוץ ואני בתוך העיר, כך שהנסיעה מנהלתית ואני בעיקר מתרפק על הזכרונות הטובים מאתמול. ויש הרבה כאלו.

לסיכום

המוסטנג מצדיק את עצמו בתור 'רכב ספורט עממי', מהסיבה שהוא בדיוק כזה. מדובר ברכב נוח, מאובזר למדי, משדר עוצמה ובמחיר הוגן ביותר (לצרכנים בארה"ב). הוא רחוק מלהיות מושלם - איכות חומרים והרכבה יכולה להיות טובה יותר, השימושיות שלו שואפת לאפס ולי בפירוש היתה חסרה 'דרמה' מבחינת צליל ותחושת הכוח, ועם זאת הוא מספק הרבה מאוד (מאוד!) הנאה והכיף הזה שבנסיעה חסרת גג זה משהו אחר שמחזיק פרימיה לא קטנה.

אני נותן לו 4/6.

לעומת זאת, כשאני מסתכל על הטיול הספציפי שלי: בעלות של $85 (ועוד $60 לדלק) ביליתי למשך יום עם רכב מהנה ביותר, בכבישים מדהימים, ועם סיום מוצלח (חסר כאבים וללא מקרים של איבוד שליטה או הגנה למצבי קיצון מסוכנים). יחס הכיף לשקל הפנומנלי הזה מקנה לפורמט הטיול הזה ציון של 6/6, וברור לי שאני הולך לשכפל אותו בעתיד.

טלויזיה: The Jinx

שלא כהרגלי אתחיל מהסוף, The Jinx זה הדבר הטוב ביותר שיצא (וארשה לעצמי להיות נביא ואוסיף: ויצא) לטלויזיה בשנת 2015, ואחד הדברים הטובים ביותר שראיתי בכלליות - 6/6 בלי למצמץ.

כבר כמה ימים שאני מנסה לאסוף את שאריות השכל שלי מהקיר (הוא התפוצץ בפרק האחרון של הסדרה), ולהסביר מה זו הסדרה הזו, בלי לספיילר לה את הצורה.

ועד כה, לא מצאתי איך.

אז אנסה להסביר מדוע אני חושב שחובה, פשוט חובה, שכל חובב סדרות מתח, תעלומות, דוקומטרי, או פשוט יודע להעריך איכות (HBO FTW) יצפה בסדרה הזו:

1. מדובר בסיפור אמיתי, ועם זאת ה"עלילה" מטורפת לגמרי. ואז אתה נזכר שזו לא עלילה, זו המציאות, הכל קרה ושום דבר לא בדמיון.
2. המתח, או המתח. 10 דקות לתוך הסדרה ואתה שואל את עצמך 'מה לעזאזל?', השאלה הזו מהדהדת במוח לאורך כל ששת הפרקים ממש עד לסיום.
3. הבימוי והעריכה ברמה גבוהה ביותר, לא העברתי את הפתיח אפילו פעם אחת מרוב שהיה כיף לראות אותו, והצילום, הסאונד ושאר המכלולים הטכניים הם בהחלט Top Notch לאורך כל הסדרה.
4. הסדרה קצרה, ולכן קל לתת לה תעדוף על שאר הדברים שנמצאים כרגע ב"תור הצפייה" שלכם.

מדובר בשישה פרקים בלבד, ואני סבור שמהר מאוד אל תוך הפרק הראשון הטריגר במוח מופעל והרצון להבין מה לעזאזל הולך כאן נכנס להילוך שישי.

רק דבר חשוב אחד בלבד - לא לברר על הסדרה כלום בגוגל / IMDB, היות והסדרה אמיתית והאדם שסביבו הפרשיות מתרחשות חי ונושם, והיות והסדרה הזו Stirred some shit up, חיפוש בגוגל עלול לספיילר לכם את הצורה (לחובבי הנתונים: 9.0 בIMDB, דירוג מבקרים של 93% בRottenTomatoes ו98% דירוג צופים).
קיצר תנו לי קצת קרדיט, תנו לסדרה הזו צ'אנס, ואם מישהו ראה אותה כן/לא עקב ההמלצה הזו - אשמח לשמוע מחשבות תהיות ורשמים.