רכב: Ford Mustang 2.3L 310BHP בסן חוזה.

סליחה, תהיתי האם אפשר אולי להחליף את הרכב שקיבלתי - הוולבו XC60 T5 אמנם נראית אחלה, אבל מתחשק לי משהו יותר מעניין לנהיגה

- אני יכולה להציע לך להחליף לקאדילק ATS

חשבתי יותר בכיוון של הרכב שנמצא בחניה מס' 44

- אני מצטערת, זה לא כלול בתוכנית שלך

אולי בכל זאת?

- נו טוב..

וכך התחיל הרומן החפוז שלי איתה:

יום לפני זה הייתי קצת אובד עצות, התוכניות שלי לסופ"ש בוטלו עקב אילוץ של חבר, ומצאתי את עצמי בסן חוזה ללא שום רעיון ל-מה לעשות.

התכנון המקורי שלי היה להשכיר רכב מעניין מסוכנות ייעודית, אבל גם זה לא הסתדר ממש ברגע האחרון, ונשארתי קצת אובד עצות.

חבר קרוב הציע לי להזמין רכב באחת הסוכנויות הרגילות ולנסות לשדרג במעמד קבלת הרכב, זרמתי עם התוכנית שלו, ההזמנה היתה על שמו ולכן הוא התלווה אלי בעת קבלת הרכב והשאר ידוע מהפסקה הראשונה (תודה צוואר-לאפה;)

התרשמות כללית

נכנסים לרכב, מתיישבים - והדבר הראשון שעושים זה לפתוח את הגג.

מתניעים - קצת אכזבה, המנוע לא עושה צלילים מיוחדים, וניכר כי חוסר הדרמה שאני מכיר כבר מהפוקוס זלג להם גם לסגמנט הספורטיבי. גם בעת REVVING וגם בעת נסיעה, אין כמעט צליל אגזוז, ובעיקר ניתן לשמוע את המגדש שורק וצווח קלות. נחמד, אבל לא מספיק טוב בשביל רכב מהסגמנט הזה.

אבל על חוסר הריגוש השמיעתי, המוסטנג מפצה ע"י אולטרה ריגוש ויזואלי. המוסטנג הקודמת תמיד היתה פייבוריטית אישית שלי מבחינת מראה, משהו בפרונט האגרסיבי שלה תמיד ריגש אותי, ואני זוכר שתהיתי לעצמי איך (אם בכלל) הם יצליחו להתעלות על זה ובו בזמן לשמור על קו עיצובי דומה. ובכן, הם הצליחו, הצליחו בענק. אני עדיין נהנה להסתכל על מוסטנג מהדור הקודם, אבל צר לי להודות בכך אך היא פתאום נראית פחות טוב. הפרונט של המוסטנג החדשה תוכנן היטב, שורת פנסי הלד יחד עם הזוויות מספקים לו מראה אגרסיבי, והרכב נראה בתנועה גם כאשר הוא עומד - וכשהוא עומד, למרות שזו "בסך הכל מוסטנג" (בארה"ב יש כאלו על הכביש כמו קורולות בחניה של הסופר), אנשים לא נשארים אדישים. ביליתי איתה מעט זמן, וביליתי איתה כמעט אפס זמן כשהיא במצב סטטי - ועדיין היו מס' פעמים שהספקתי לקלוט אנשים שמצטלמים עם הרכב (השיא היה כשמישהו נעמד באמצע הכביש בשביל לצלם אותה בנסיעה).

השילוב הזה בין המראה המצויין, לבין הצבע הבולט, והגג החסר, הוכיחו את עצמם נאמנה, ומבחינתי תרמו רבות לחוויה הכללית.

מבחינת איכות פנים, הרכב בנוי ברמה בינונית-פלוס כשאני מתייחס אל הרכב כסמי-פרימיום. צג המגע בגודל נוח, השליטה באוורור ניתנת לביצוע דרכו וגם דרך מקשים ייעודיים שמסודרים בצורה קלה לתפעול. ישנה אפשרות להתאמת צבע אישית (הן של לוח המכוונים, והן של ידיות הרכב ותאורת רגליים), ההגה עמוס במקשים - קצת יותר מדי לטעמי. המושבים האחוריים הם בגדר אנקדוטה משעשעת, וניתן להושיב בהם את טיריון לאניסטר - וגם הוא יתלונן על מרווח אפסי.

אציין גם לחיוב את כל הפיצ'יפקעס הויזואליים שעושים את החוויה לאפילו קצת יותר מגניבה - החל מהאיתות שמופעל בתצורת 'אבני דומינו', דרך הכיתוב הבוהק הנמצא בפנים הרכב שזוהר בצבע מותאם אישית (שנבחר לעיל), והעובדה שמראות הרכב מקרינות על הרצפה סמל של סוס דוהר כשפותחים אותן (כן, זה מטופש, וכן, זה מגניב רצח).

הסוס בחשיכה

נהיגה

אבל עם כל הכבוד למראה ולאבזור, לא באנו להתרשם מזה אלא באנו לנהוג! וכאן, אני מוכרח לציין שהמוסטנג הייתה ההיפך הגמור ממה שציפיתי.

הקונוטציה המיידית שלי כשאומרים מוסטנג, צ'רג'ר, קורבט - היא לרכב מפוצץ בכוח שלא יודע להתנהג.

אז למוסטנג יש כוח, אין ספק בכלל. היא מגיעה ל100 באזור ה6 שניות (לפי היצרן, פחות, אבל בשיטת ה"אני סופר בקול" זה היה בערך 6 :), ולא קשה לצאת איתה לעקיפות. עם זאת, היא לא השאירה אותי עם פה פעור, אפילו לא פתוח קלות. היא לא הדביקה אותי למושב, ולא גרמה לי לפחוד מסחיטת הדוושה עד הסוף. ציפיתי לרכב שיחרוך את האספלט, בפועל קיבלתי רכב זריז למדי ותו לא.

מצד שני, אולי מדובר ב(חוסר)כישורי הנהיגה שלי ואולי פשוט בשיפור ענק של פורד עם המוסטנג החדשה, אבל מבחינתי הרכב מתנהג מצויין. נהגתי בו הרבה, 450 ק"מ שמתוכם 300~ ק"מ הם נטו כבישים הרריים מפותלים, והרכב פשוט סירב להכנס לתת-היגוי או להיגוי-יתר (אציין שנשארתי עם בקרת אחיזה במהלך כל הדרך). ההגה מרגיש מצויין, והוא עובד כמו שוטגאן - POINT AND SHOOT והעבודה מתבצעת. הבלמים עבדו יפה לאורך הזמן אבל בראן האחרון שלי (כביש 9, שיוצא מדרום סנטה קלרה, מומלץ בטירוף בשעות בהן הוא ריק) הם כבר התחילו להתלונן ולדרוש הפסקה ללקק את הפצעים. 

עוד דבר שהפתיע אותי זה עד כמה הרכב נוח, למרות שמדובר ברכב ספורט עם גלגלים גדולים וישיבה נמוכה - לאחר יום שלם של נהיגה רצופה, עם מעט מאוד הפסקות (יותר נכון: הפסקה אחת לארוחת ערב), שמתי לב שיש לי אפס כאבי גב. אפס אי נוחות. כלום. לא קרה פעם אחת שהייתי צריך לעצור בשביל 'למתוח איברים', העצירות שעשיתי היום בעיקר בשביל להוריד אנדרנלין ו/או מפלס מים פנימי (יענו פיפי).
מה שלא הפתיע אותי, זה כמה משעמם הוא גיר אוטומטי. הגיר של המוסטנג מגיע עם 6 יחסי העברה, ויש גם pedal shifters, אבל... לא יודע, זה פשוט לא זה. אולי זה חוסר הדרמה הווקאלית (אף אחד לא צורח עליך להעלות הילוך), אולי זו הסלידה הרגילה שלי מרכבים אוטומטיים, אבל הגיר פשוט שיעמם אותי. אני מדגיש - אין בעיה מבחינת התפעול שלו, ההילוכים עוברים חלק ומהר ואין השהייה מיוחדת במיאוץ, אבל זה פשוט משעמם, ושעמום זה הדבר האחרון שאני מחפש מרכב ספורט פתוח.

אמרתי פתוח - ואני מוכרח שוב לציין לחיוב את הגג הנפתח. חוסר הגג מוסיף 10-20 קמ"ש לחויה, i kid you not. מעבר לכיף של 'הרוח בשיער', כשהרכב פתוח אתה מרגיש את המהירות בעוצמה גדולה בהרבה. מצד שני במז"א בו הייתי זה היה מאוד קשה לנהוג כך; המושבים המחוממים והמיזוג סייעו, אבל בשלב מסויים קלטתי שהרגליים שלי משקשקות באופן אקטיבי והבנתי שצריך לחזור ל'מצב מאורה' (כי כשסוגרים את הגג, פתאום חוטפים קלסטרופוביה).
אציין כי כאשר הגג סגור, הצליל של הרכב טוב יותר, ואני נוטה להאמין שיש בו מע' דומה לזו של הפיאסטה ST שמבצעת צ'אנלינג ווקאלי מהמנוע לתא הנוסעים (לא לתפוס אותי במילה, צריך לבדוק את זה).

עוד אציין כי איכות הבניה לוקה בחסר, והיו לא מעט קרקושים ורעשושים בזמן הנהיגה, במיוחד כאשר הגג סגור.

הטיול

סגמנט א' (שעות אור): 1300-1500 

http://tinyurl.com/obpr2ez

את רוב הסגמנט הזה ביליתי עם גג פתוח ורעידות לא רצוניות בגוף, את חציו הראשון (עד פניית הפרסה) העברתי בעיקר בלימוד הרכב והמסלול, את רוב המקטע הזה העברתי מאחורי פורש קאררה S שהיוותה הן מגן שוטרים והן רפרנס לפניות וקצב. כשהגעתי לכביש 92 הייתי אמור לפנות שמאלה ולהתחבר לכביש 84 דרך כביש 1 - אך החלטתי לבצע שינוי ולחזור על עקבותיי דרך אותו כביש 35 ממנו הגעתי, היות והוא היה מאוד מהנה ומבודד בעוד שהכבישים האחרים גדולים ועם תעבורה דחוסה יותר. את המקטע השני (לאחר פניית הפרסה) העברתי בקצב גבוה יותר ועם הנאה צרופה, בעיקר בסיומו בו נכנסתי לכביש צר ומבודד ביותר.

כביש 35, פיתולים ותעלולים

בסוף הסגמנט הזה התחברתי לכביש 1 ונסעתי אל עבר מונטריי, ע"מ לפגוש זוג חברים טובים ולנסוע איתם את 'דרך 17 המייל', שהיתה בהחלט השיא מבחינת הנוף. בדרך הזו נוסעים על קו חוף ים מהמם ביותר, ולאחר מכן מתחברים לדרכים יפות בתוך השמורה. היות ובמקום זה היו משפחות ומטיילים עברתי למצב 'נסיעה מנהלתית', ועדיין נהנתי מאוד תודות לעובדה שהמקום הזה בהחלט מיוחד ביותר. בסוף הדרך ישבנו יחד לארוחת ערב, ומשם המשכתי לבד לסגמנט השני.

17mile road

סגמנט ב' (שעות חשיכה): 2000-2300

http://tinyurl.com/ocgazw9

לא רציתי 'לבזבז' את הדרך חזרה על כביש מהיר, והחלטתי לנצל את העובדה שכבישי הצד יהיו כנראה ריקים ולהמשיך בטיול הנהיגה גם בשעות החושך. כשהגעתי לתחילת הסגמנט היה לי ברור שהאסטרטגיה הזו מוכיחה את עצמה - כבר בדרך אליו הייתי לבד לגמרי על הכביש. עברתי לאור גבוה, כיביתי את המוזיקה, נכנסתי לריכוז והתחלתי בנהיגה. וואו, כמה שזה כיף. ברגע שהחשש ממשטרות, רוכבי אופניים והולכי רגל נעלם, והחשש מ incoming traffic יורד גם הוא לרמה נמוכה ביותר, ריכוז ההנאה נוסק לשמיים. פיתחתי קצב גבוה יחסית לתנאי הדרך, למרות שריבוי הפניות בשילוב עם החשיכה היוו אילוץ מאתגר. איפשהו באמצע הדרך לכיוון כביש 17 (summit road) קלטתי פתאום מה אני עושה - נוהג בקצב גבוה במקום מבודד לחלוטין ללא שום אמצעי תקשורת, ואני מוכרח לציין שהחשש הקודם (ממשטרה) החליף את עצמו בחשש ממה קורה אם יש תקלה או חמור מכך.. צריך לזכור שמדובר בדרך מאוד מבודדת, ללא שום תאורה, ואני כאמור בלי סים אמריקאי ולכן חסר יכולת לתקשר. אני ממש זוכר את המקטע בו 'נפל לי האסימון' וקלטתי שמה שאני עושה מטופש לגמרי ומאוד לא מתאים לי :x עם זאת, זה היה מהנה ביותר.

סיימתי את המקטע, והגעתי חזרה לדרום סן חוזה בדרך חזרה למלון. חזרתי למצב מנהלתי, ועצרתי בצד לטובת סידור דופק - מסתכל על הרכב, וחושב לעצמי: וואו, איזה כיף. עד כמה שנהנתי בצהריים, ונהנתי המון, הנסיעה הלילית הזו היתה טובה יותר בהפרש ניכר.

נכנס לרכב, מגיע לרמזור והGPS אומר שיש לפנות ימינה בשביל להגיע לכביש הראשי ולחזור למלון, אני מחליט שאני לא יכול לוותר על התענוג ולוקח ישר לכיוון כביש 9, בו פתחתי את היום אך שמרתי על קצב נמוך היות והיו רכבים אחרים ורוכבי אופניים.

מגיע לכביש 9, פותח מבערים - FUCK ME זה מטורף. ההבדל המרכזי הוא שבניגוד לדרך חתחתים דרכה חזרתי לסן חוזה, הכביש הזה הוא באיכות גבוהה יותר ובניה מוצלחת שמספקת לך טווח ראיה הרבה יותר טוב. פה ושם פגשתי במכוניות מעניינות אחרות שיצאו כמוני לטיול נהיגה לילי, וחשבתי לעצמי כמה אדיר זה יכול להיות לגור כ"כ קרוב לדרכים כאלו - הרי סן חוזה נמצאת עשר דקות בלבד מהפנינה הזו, שלא נדבר על כך שמחירי הרכבים בארה"ב מגוחכים לגמרי... רק באותו הבוקר החבר שהתלווה אלי סיפר לי שגולף R עולה כאן $37K. השם ירחם.

בירידה מכביש 9 הבלמים איתתו לי שכואב להם, והיות והשעה היתה כבר לא-מוקדמת ולי יש טיסה לישראל לתפוס יום אח"כ על הבוקר, החלטתי שעדיף שאסיים בשיא. הנהיגה בכביש 9 היתה הכי כיפית מכל הדרכים שעשיתי באותו יום, ושמחתי רבות על כך שהחלטתי לבצע אותה.

קם בבוקר, מנסה לדחוף את המזוודה לתא המטען רק בשביל לגלות שזה לא הולך לקרות, שם אותה במושב הנוסע לידי ונע אל עבר נמל התעופה. יש גשם בחוץ ואני בתוך העיר, כך שהנסיעה מנהלתית ואני בעיקר מתרפק על הזכרונות הטובים מאתמול. ויש הרבה כאלו.

לסיכום

המוסטנג מצדיק את עצמו בתור 'רכב ספורט עממי', מהסיבה שהוא בדיוק כזה. מדובר ברכב נוח, מאובזר למדי, משדר עוצמה ובמחיר הוגן ביותר (לצרכנים בארה"ב). הוא רחוק מלהיות מושלם - איכות חומרים והרכבה יכולה להיות טובה יותר, השימושיות שלו שואפת לאפס ולי בפירוש היתה חסרה 'דרמה' מבחינת צליל ותחושת הכוח, ועם זאת הוא מספק הרבה מאוד (מאוד!) הנאה והכיף הזה שבנסיעה חסרת גג זה משהו אחר שמחזיק פרימיה לא קטנה.

אני נותן לו 4/6.

לעומת זאת, כשאני מסתכל על הטיול הספציפי שלי: בעלות של $85 (ועוד $60 לדלק) ביליתי למשך יום עם רכב מהנה ביותר, בכבישים מדהימים, ועם סיום מוצלח (חסר כאבים וללא מקרים של איבוד שליטה או הגנה למצבי קיצון מסוכנים). יחס הכיף לשקל הפנומנלי הזה מקנה לפורמט הטיול הזה ציון של 6/6, וברור לי שאני הולך לשכפל אותו בעתיד.

טלויזיה: The Jinx

שלא כהרגלי אתחיל מהסוף, The Jinx זה הדבר הטוב ביותר שיצא (וארשה לעצמי להיות נביא ואוסיף: ויצא) לטלויזיה בשנת 2015, ואחד הדברים הטובים ביותר שראיתי בכלליות - 6/6 בלי למצמץ.

כבר כמה ימים שאני מנסה לאסוף את שאריות השכל שלי מהקיר (הוא התפוצץ בפרק האחרון של הסדרה), ולהסביר מה זו הסדרה הזו, בלי לספיילר לה את הצורה.

ועד כה, לא מצאתי איך.

אז אנסה להסביר מדוע אני חושב שחובה, פשוט חובה, שכל חובב סדרות מתח, תעלומות, דוקומטרי, או פשוט יודע להעריך איכות (HBO FTW) יצפה בסדרה הזו:

1. מדובר בסיפור אמיתי, ועם זאת ה"עלילה" מטורפת לגמרי. ואז אתה נזכר שזו לא עלילה, זו המציאות, הכל קרה ושום דבר לא בדמיון.
2. המתח, או המתח. 10 דקות לתוך הסדרה ואתה שואל את עצמך 'מה לעזאזל?', השאלה הזו מהדהדת במוח לאורך כל ששת הפרקים ממש עד לסיום.
3. הבימוי והעריכה ברמה גבוהה ביותר, לא העברתי את הפתיח אפילו פעם אחת מרוב שהיה כיף לראות אותו, והצילום, הסאונד ושאר המכלולים הטכניים הם בהחלט Top Notch לאורך כל הסדרה.
4. הסדרה קצרה, ולכן קל לתת לה תעדוף על שאר הדברים שנמצאים כרגע ב"תור הצפייה" שלכם.

מדובר בשישה פרקים בלבד, ואני סבור שמהר מאוד אל תוך הפרק הראשון הטריגר במוח מופעל והרצון להבין מה לעזאזל הולך כאן נכנס להילוך שישי.

רק דבר חשוב אחד בלבד - לא לברר על הסדרה כלום בגוגל / IMDB, היות והסדרה אמיתית והאדם שסביבו הפרשיות מתרחשות חי ונושם, והיות והסדרה הזו Stirred some shit up, חיפוש בגוגל עלול לספיילר לכם את הצורה (לחובבי הנתונים: 9.0 בIMDB, דירוג מבקרים של 93% בRottenTomatoes ו98% דירוג צופים).
קיצר תנו לי קצת קרדיט, תנו לסדרה הזו צ'אנס, ואם מישהו ראה אותה כן/לא עקב ההמלצה הזו - אשמח לשמוע מחשבות תהיות ורשמים.

קולנוע: No Country For Old Men (ארץ קשוחה)

הסרט ארץ קשוחה מזכיר לי קצת את רשת הפאסט פוד (מספר אחת!) In-N-Out. כשאתה מסיים אותו, או שאתה מתלהב בטירוף, או שאתה לא מבין על מה כל ההייפ.

תחת הבימוי והכתיבה של שני אחים (ג'ואל ואית'ן כהן: ביג לבובסקי, פארגו), הסרט זכה בשנת 2008 בשלושת האוסקרים הנחשבים ביותר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר (הוא זכה גם באוסקר רביעי - נגיע אליו בהמשך).

במקום לסכם את העלילה - אנסה לתמצת את עיקר דברי לחמש סיבות שגורמות לי להמליץ על הסרט:

1. לסרט אין מוזיקת רקע: זה אולי נשמע מוזר, או יותר נכון לא נשמע בכלל - אך במהלך כל הסרט יש שקט ברקע, שקט רועם. השילוב בין השקט, למדבר, לאנטון שיגור - משאיר אותך על הקצה של המושב ולא מרפה ממך לרגע.

2. אנטון שיגור: אי אפשר להסביר במילים עד כמה עוצמתית ההופעה של חוויאר ברדם, אבל בשניה שהend credits התחילו היה ברור שהוא הולך לקטוף בקלות את האוסקר על שחקן המשנה הטוב ביותר. אנטון שיגור הוא הדמות הכי מפחידה שנתקלתי בה על המסך, by far. לא ברור האם זו התספורת המוזרה, הקול הצרוד, המבט החלול או מיכל האויר שלו - אבל משהו שם היה מטריד.

3. סצינת המכולת: מחזיקה בשיא בקטגוריית 'הכי הרבה מתח עבור הכי מעט התרחשויות'. מדהים כמה רגש הם מצליחים לעורר עם דמות לא רלוונטית ואפס אביזרים, הסצינה הזו גרמה לי להפסיק לאכול קאבוקים.

4. טומי לי ג'ונס: כי בינינו, איך אפשר שלא לאהוב אותו.

5. המקוריות: הסרט שובר כל מיני מוסכמות גנריות של סרטים, קשה להכנס בעובי הקורה בלי לספיילר - אז אציין שהכוונה היא לסיפורים של לו-אלן, קארלסון וולס (וודי הארלסון) וכמובן אנטון שיגור. גם סוף הסרט עצמו לא סטנדרטי, ולמרות שלא הצלחתי להחליט עדיין מה אני מרגיש כלפיו, אין ספק שהוא מעורר אמוציות. יש כאלו שהתעצבנו, יש כאלו שהתבלבלו, ויש כאלו שאהבו - אבל אף אחד לא נשאר אדיש.

הגענו ל...שש, שזה הדירוג המקסימלי בסולם - שהסרט 'ארץ קשוחה' מגרד מלמטה. אני נותן לו את הדירוג המכובד 5/6.

טלויזיה: The Wire (הסמויה)

הסמויה היא הסדרה האהובה עלי ביותר בכל הזמנים (רק כשתסיים 'משחקי הכס', אוכל למצב אותה בהשוואה), אך כשמישהו שואל אותי 'על מה היא' אני נאלץ לענות 'סדרת משטרה על העיר בולטימור'. 

וזה, לצערי, נשמע כמו LAPD סוג-ז'.

כך קורה שכשניגשים לתאר את 'הסמויה', תמיד ישנה את אותה הבעיה: התיאור המילולי של הסדרה, לא מחמיא לה - בלשון המעטה.

אבל לקרוא לסמויה סדרת משטרה זה כמו לקרוא לבר רפאלי בחורה ישראלית, כי הסמויה היא לא באמת סדרת שוטרים ועבריינים - היא יצור שונה לגמרי. הסמויה סובבת את הסיפורים של חיי הפשע בבולטימור, הן מהזווית של השוטרים, הן של סוחרי סמים, והן מזוויות נוספות. היא עוברת נושא נושא, ומציגה לצופה בה תמונה רחבה מאוד - תמונה ממנה עולה כי ב'משחק' הזה אין בדיוק טובים ורעים, יש אנשים - ולעיתים ההגדרה שלך כטוב לא מונעת ממך לעשות רע, ולהיפך.

כל עונה מהסמויה מתמקדת בסיפור אחר, העונה הראשונה מתארת את סחר הסמים, השניה מתמקדת בועד עובדי הנמל, השלישית מתמקדת במשטרה, הרביעית במערכת החינוך והחמישית בעיתונות.

כמובן שיש קו רציף בין כל העונות, והתפתחות ענקית, אדירה, של הדמויות. המשחק והתסריט כה מוצלחים, עד שלעיתים אתה סבור שאתה צופה בסדרה דוקומנטרית של נשיונל ג'יאוגרפיק. בנוסף, מעניין לדעת כי חלק נרחב מהקאסט בסדרה אכן הגיע מהרחוב - חלקם שירתו במשטרה, וחלקם היו מעורבים בסחר הסמים בבולטימור, ועם זאת אני לא יכול להצביע על דמות אחת בסדרה שנראתה לי 'משוחקת' - זה מרשים מאוד, ולדעתי מעיד בעיקר על איכות הבימוי ותשומת הלב לפרטים.

אך מעבר למשחק טוב, יש לסמויה ערך מוסף - אני הולך להשמע יומרני אבל bear with me - דרך הצפיה בסדרה אתה מקבל שיעור על החיים. אני יכול לספר שיצא לי לתהות הרבה פעמים: איך זה שיש אנשים חכמים שהופכים למכורים לסמים? איך זה שחלק מהפושעים הם אנשים מבריקים? איך קורה שפוליטיקאי חכם עם אידיאולוגיה אמיתית הופך לפופוליסט מושחת? ועוד ועוד. הסדרה עונה על כל זאת, וכאשר מגיעים לסופה - בסצינה האחרונה ממש, פתאום כל האסימונים נופלים, ואנחנו נשארים עם תובנה קשה, אך נכונה, על העולם הסובב אותנו.

קשה לתאר את הסמויה, וקשה יותר להתחיל לצפות בה. הרבה אנשים פורשים קצת אחרי ההתחלה שלה היות והפרקים הראשונים עלולים להיות משעממים יותר מחתונה של פולנים (עקב אי הכרת הדמויות, וההרגשה ש'ראיתי את זה כבר בעבר'). בנוסף, העונה השניה היא העונה החלשה ביותר בסדרה ומהווה נקודת שבירה נוספת - המעבר מעולם הסחר בסמים לעולם הנמלים הוא מעבר חד, חד מדי.
מי שצולח את העונה השניה, בד"כ ימשיך עד הסוף - ונסיוני האישי מראה אחוזי הצלחה גבוהים: מלבד שני אנשים, כל מכריי שצפו בסדרה עד סופה מכתירים אותה בתור הסדרה הטובה היותר שהם ראו. כל השאר פרשו (בעיקר בהתחלה), או לא צפו בה בכלל.

ובשביל להמחיש את ההבדל שלה בין סדרות טובות אחרות, אבצע השוואה לסדרה סופר פופולרית (ומצוינת) אחרת: breaking bad.
אם עלי למנות את הדמויות הטובות ב'שובר שורות' (מה זה השם המפגר הזה?), הרשימה לא מאוד עמוסה:
וולטר, גאס, מייק, סול. אני חושב שג'סי היא דמות שטוחה ולא מעניינת - אבל אצרף אותו לרשימה כי הרוב כן אוהבים אותו. אנחנו נשארים עם 5 דמויות, 6 אם דוחפים גם את האנק (למרות שאני חושב שהוא דמות גרועה הן מבחינת עניין והן מבחינת משחק).
בסדרה פופולרית אחרת, 'דקסטר', הרשימה עוד יותר קלה: דקסטר. (נו טוב, וטריניטי)
ב'סופרנוס' יש את טוני, ואני בטוח שישנן עוד דמויות אבל בחיי שאני לא מצליח לזכור אף אחת (וזה קצת מעיד עליהן)
וכמובן יש את הרשימה של 'גיבורים': .
לעומת זאת, אם עלי למנות את הדמויות הטובות ב'סמויה':
עומאר, מקנולטי, באנק, לסטר, באני, סטרינגר, מרלו (אמא'לה), פרופ ג'ו, סלים צ'ארלס, קרקטי, בודי, ווי-ביי, קימה, באבלס, האח מוזון, סנופ - ועוד השארתי כמה 'גבוליים' בחוץ (ד'אנג'לו, אייבון, קאטי, ראוולס, ג'יי, ספירוס, סובוטקה ויש עוד). אני אפילו לא טורח לספור, ברור שיש כאן סקאלה שונה לחלוטין. גם אם לא תסכימו איתי בנוגע לרשימות הקודמות, אני בספק ענק שניתן להרכיב רשימה לא מאולצת של דמויות טובות, באורך דומה.

וזה בעצם סוד הסדרה, מעבר לעלילה הסופר-מעניינת, מעבר לחלון הזה לתוך מציאות קשה שמנוכרת לנו מחד אבל מוכרת לנו מאידך, מעבר למוסר השכל החזק שנצרב לך בתודעה - מדובר בסדרה עם המון רבדים, עם המון אנשים ועם המון סיפורים מעניינים ותובנות מאלפות.
מדובר בסדרה מיוחדת, שאין שני לה.

6/6, בקלות.

למה, לעזאזל, שאני אשתמש בשישה כוכבים בשביל דירוג?

כן, אני יודע - 6 זה מספר מוזר. מצד אחד הוא לא גדול, מצד שני הוא זוגי כך שאין לו נקודת אמצע. בנוסף הוא נראה כמו 9 אבל הפוך, what's up with that?

לא משנה.

בתור דוגמא, נדבר על סרטים - למרות שהדירוג הזה תופס לכל תחום.

אילו שיטות דירוג נפוצות יש לנו?

שיטה מס' 1. 10 כוכבים

שיטה מס' 2. 5 כוכבים

בנוגע לשיטה מספר 1, לכולנו יש סרטים שדירגנו 10 (נניח, Shawshank Redemption), ולכולנו יש סרטים שדירגנו 1 (נניח, בכבוד שלי [google it], או Battlefield Earth). אבל עם יד על הלב, כמה סרטים אנחנו מדרגים 2? 3? אפילו 4? מעט מאוד. בפועל, הדירוג הזה לוקה בתסמונת אשר נקראת בספרות המקצועית "יותר מדי דרגות לסרטים מחורבנים". הרי בתכלס, אם הסרט מדורג 6, זה נחשב מאעפן למדי - והוא כבר על הצד הטוב של הסקאלה(!)

אז תחשבו, ובצדק, ששיטת ה5 כוכבים הרבה יותר טובה. נדמה לי שהיא גם באמת יותר נפוצה - אבל גם היא לא מושלמת. הדירוג הזה לוקה בתסמונת ה"פחות מדי דרגות לסרטים טובים". הרי סרטים שמדורגים 3 הם בדיוק באמצע - קרי 'meh' כאלה, סרטים שמדורגים 5 אמורים להיות masterpiece, ונותרנו בעצם עם דרגה 4 שאמורה להכיל את כל הטווח בין 'אחלה' ל'מצוין'. לכן אנחנו עדים להמון מקומות בהם נותנים דירוג 4.5 - מה קשור שברים עכשיו? למה לא 4.78? אין דבר כזה חצי כוכב, כסת"חנים שכמותכם.

אם החזקתם עד כה, קודם כל - כל הכבוד! דבר שני, אני יודע מה אתם חושבים: אוקיי, אז למה אתה לא בוחר ב7 כוכבים וזהו? למה אתה משתמש ב6, מה, בשביל לעשות דווקא כמו איזה ילד emo שלוקח את הפוני לצד למרות שכולנו יודעים שזה מכוער?

לא (וזה לא רעיון שלי בכלל*).

הבעיה היא בשילוב של שתי התסמונות שהזכרתי מקודם - ועיקרה: הגרנולריות של התחום הגרוע אינה זהה לגרנולריות של התחום הטוב. לשיטתי, אנחנו צריכים פחות מגוון של דרכים לתאר דברים גרועים, ויותר מגוון של דרכים לתאר דברים טובים. לכן בשיטת 6 הכוכבים נקודת ה'meh' היא עדיין 3, אבל יש לנו את 4-6 בשביל לתאר את הטוב, ו1-2 בשביל לתאר את הרע.

וזוהי השיטה, עבור סרטים, וכאמור אפשר להשתמש בה לכל דבר אחר:

1. גרוע

2. לא טוב

3. בסדר

4. טוב

5. טוב מאוד

6. scott pilgrim vs. the world (קרי: מצוין!)

או בסלנג:

1. גרוע ברמות כואבות עד כדי מצחיקות, אשקול להמליץ לאחרים בשביל להסב סבל

2. בזבוז זמן מיותר, לא שווה לראות אפילו בצחוק**

3. צפי, לא אראה בשנית

4. אחלה, אשקול לראות בשנית

5. נהדר, אצפה בשמחה עוד הרבה פעמים

6. מדהים, אצפה שוב בכל רגע נתון

או בדוגמא (שרירותית למדי):

1. Sharknado

2. The Purge Anarchy

3. Her

4. Zombieland

5. No Country For Old Men

6. Snatch

אוקיי, אז הגענו לישורת האחרונה, אני יודע שזה המון לעכל, סיכוי סביר שהמוח התפוצץ לכם ושכל העולם אותו הכרתם פתאום נראה קר ומנוכר. זה בסדר, זה קורה לי כל בוקר. קחו אויר, דעו שהכל יהיה טוב in time (וואו, זה הזכיר לי את הסרט המחורבן הזה, מדורג 2 אגב).

אני מבין שהשיטה הזו לא טבעית, יש שירחיקו לכת ויקראו לה Abomination. לא לתפוס אותי במילה אך הבנתי שהכנסיה הקתולית התחייבה שכל אדם המשתמש בשיטת ששת הכוכבים יישרף באש הגיהנום (איום גנרי המדורג לגמרי 3, אגב). אבל אם חושבים על זה רציונלית, זה דווקא נשמע פחות ופחות רע. חוצמזה - תמיד נחמד להיות אנרכיסט בשקל, לא?

תנו לזה הזדמנות, ייתכן שתגלו עולם קסום ומופלא שכולו מתרגם טוב לדירוג נוח.

וייתכן שלא, אבל אז אתם כנראה אנטישמים, או לכל הפחות אנטיאופטומטריסטים (וואו, ממש קשה לכתוב את זה).

(*)קרדיט לשיטת הדירוג מגיע לגלעד, למרות שמי יודע איפה הוא היה בלעדי, כך שכנראה אפשר לומר שהקרדיט מגיע כולו אלי. זה debatable.

(**)כן, שמתי לב לאנומליה הזו ש2 יכול להתפרש כגרוע יותר מ1, היות וסרטים המדורגים 1 כן עלולים לזכות בהמלצה (זה כ"כ גרוע שחייבים לראות!) בעוד ש2 בחיים לא יזכו בהמלצה. כאן עולה השאלה 'האם לדרג לפי רמת גריעות או לפי רמת הנאה', שכן לעיתים גרוע יותר --> כיף יותר. אולי אדבר על זה בפוסט ה1000 שלי (הופה מי עשה כאן טקטיקה מטורפת של עירור עניין ללא אחיזה במציאות? סחבק.)

רכב: Ford Focus 1.6EB Titanium "ישנונית"

A sleeper or Q-car is a car that has high performance and an unassuming exterior. Sleeper cars are so called because their exterior looks little or no different from a standard or economy-class car

פרולוג

כמו כל סיפור טוב, הכל התחיל עם פיאט בראבו....בביקור הראשון שלי במרכז לאחר רכישת הבראבו, נפגשתי עם חבר קרוב. הוא ביצע נסיעת מבחן קצרה, התלהב מאוד מהשילוב של מחיר/כוח/אבזור, והחליט שזה רעיון לא רע שהוא ישדרג את הספארק שלו למשהו קצת יותר זריז ומפנק היות ועלות הרכב אינה רחוקה מאוד מהמחירון של הקופסת סרדינים החמודה שלו.
אותו חבר הוא חובב עיצוב פנים ולפיתת מוטות אנכיים - אוקיי זה יצא רע אז אנסח מחדש - חובב סביבת נהג וגיר ידני. בנוסף חשוב לו מאוד שנתון גבוה, וק"מ נמוך.
למרות שהבראבו מגיעה עם לא מעט פינוקיטיס, הגרסא המאובזרת-ידנית שלה נדירה יותר משמאלני במג"ב, וכך לאחר לא מעט חודשים של חיפושים הוא החליט להרחיב את התקציב - ואיתו את האפשרויות.
מפה לשם בסופ"ש הקודם הוא מתקשר אלי ומספר על משהו שתפס את עיניו - פורד פוקוס.
זה הזמן לציין (לחובבי Snatch אנא השתמשו במבטא של טורקיש): i fuckin' hate focus. לא רק שיש כזו בכל חור (לכו רגע לחדר שינה תרימו את הארגז מצעים, 90% שיש שם פוקוס שלא ידעתם עליה), העיצוב שלה גרוטסקי בעיני. מבט חטוף במודעה ואני רואה שהיא גם בצבע אפור-ליסינג. נו באמת - מושלם, פשוט מושלם.
אבל כאן בערך נגמרות הטענות (השטותיות למדי, אני יודע). הרכב מגיע עם מנוע 1.6 EcoBoost שבאורוותו 182 סוסים, מאיץ ל100 קצת מתחת ל8 שניות, ידנית 6 הילוכים, וגרסת הטיטניום המדוברת מאובזרת יותר מארנולד שוורצנגר ב'קומנדו', כל זאת בחבילה שמציעה פרקטיות נהדרת, ומחיר קצת יותר נמוך מעלות של סופר-מיני חדשה (ומצ'עממת).

כך קרה שלמרות סלידתי האישית, לא יכולתי שלא להמליץ בחום על הרכב. הוא רכש את הרכב בתחילת השבוע, הלך ליישור קו במוסך (אשר לאחר בדיקת הרכב ציין כי כל הריג'קטים מהבדיקה במכון נעים בין 'מינוריים לחלוטין' ל'שקר', ולא דורשים טיפול מעבר למה שיבוצע בטיפול השגרתי הקרוב) - והיום יצאנו לטיול נהיגה יחד בצפון. יצא לי לנהוג לא מעט קילומטרים על הרכב.

התרשמותי מהרכב

טוב אז קודם כל, מכירים את זה שאתם לא ממש אוהבים ילדים אבל כן אוהבים את הדודנים? אז איני יודע אם זה בגלל שהרכב של חבר קרוב, אבל בטני נשארה רגועה כשפגשתי לראשונה את הרכב (קרי: האוכל לא עלה). הפרופיל היה ונשאר מכוער למדי; הפנסים האחוריים בעיצוב 'סמוחטה מרוחה' הם עדיין מה שפוסל עיצובית את הרכב בעיני. 

מצד שני - הטוסיק דווקא משובב נפש, הפרופיל נאה והחזית די יפה. הצבע אמנם משעמם יותר ממרתון של היפים והאמיצים, אבל וואו כמה שהאקזמפלר הספציפי הזה שמור... אני לא מגזים כשאני אומר - הייתי מאמין אם הוא היה מספר שהוא הגיע איתה ישר מהסוכנות. בתור חובב דיטיילינג לא יכולתי שלא להעריך את הבעלים הקודמים על רמת השמירה על הרכב.
נכנסים לקוקפיט והדבר הראשון שעולה בראש: וואו, המושבים שלה ממש נוחים. בדיוק נהגתי על מושבים של ג'ולייטה לפני המעבר לפוקוס, ואני מוכרח לציין שמושבי הפוקוס היו לי נוחים יותר בבירור. הם מחבקים אותך, אבל לא לוחצים. מרגישים מרופדים, אבל לא שוקעים. נהדר!

דבר שני: מה עבר לפורד בראש עם ריבוי המתגים הזה? הקוקפיט עמוס יותר מבית-הקברות-לדמויות-ראשיות של משחקי הכס, התקשתי למצוא את מתג ההנעה של הרכב (בין יתר הפינוקים, הרכב מגיע עם הנעה ללא מפתח).

החומרים והפלסטיקה ברמה הנעה בין טוב לסביר, תא הכפפות קטן - אך יש תאים מספקים בדלתות, ומשענת גדולה למדי. האינטריור משדר טכנולוגיה, אך העומס שלו אינו לטעמי. עבור החבר מדובר בעיצוב המושלם, הוא טכנובייטור ידוע (איחוד של טכנולוג'י ומסטרבייטור, למי שתהה).
משלב לראשון, לוחץ על הגז - הרכב מתחיל בתנועה. תחילת התאוצה לא מרגישה טוב יותר מהבראבו המטומסת (מלשון TMC, אבל זה סיפור אחר) שלי, אבל ככל שהסל"ד מטפס והרכב מפתח מהירות, אני מתחיל לפתוח פער ממנה בעוד היא מתבוננת עלי בערגה מבעד השמשה האחורית. העברת ההילוכים לא מאוד נוחה: פורד משתמשים בתיבה עם מהלך שילוב גיר ארוך למדי, שום דבר שקיצוץ לshort shift לא יפתור. הרכב בועט במעבר של 1-->2, אבל חוץ מזה מעביר חלק.

מה שכן הרכב שקט, כ"כ שקט שזה מבאס! אתה מפתח מהירות בקצב יפה מאוד, אבל יש אפס התרגשות בתהליך כי נדמה שהרכב אדיש לכך לחלוטין. היתה נקודת זמן שדיברתי עם החבר בטלפון, ופתאום אני מסתכל על מד המהירות וקולט שהמהירות אינה חוקית בעליל בלי ששמתי לב. אנשים סיפרו לי שב140 קמ"ש מחוג הסל"ד מסתכל עליך בזלזול כאשר הוא עומד על קצת פחות מ2900... לא רע בכלל.

בידוד הרעשים כאמור מצויין, והמנוע חרישי - זה אולי טוב ליום יום אבל אותי זה ביאס בנהיגה ספורטיבית, את שארית הנסיעה עשיתי עם החלון פתוח בשביל שאוכל לפחות להתרפק על צלילי היניקה של הטורבו.
הרכב זורח בהאצות ביניים, הוא חזק מאוד, ואם שומרים עליו באזור ה3-4K RPM יש המון כוח זמין. 
בסיבובים הרכב מגיב יפה, לא חוויתי איבודי אחיזה, ותודות לכוח שאוזכר במשפט הקודם היציאה מהסיבוב מהירה מאוד. כל מערכות הרכב (בלמים, מתלים) תפקדו טוב, למרות שאיני כתב רכב וייתכן שאדם מנוסה ממני היה יכול להעביר התרשמות מקיפה יותר על התפקוד שלו באזורי קצה. אציין שהמושבים עשו בדיוק מה שהיה ברור לי שיעשו, והחזיקו אותי במקום באופן מצויין.
עוד אציין שלמרות שהרכב יד שניה, ובן 4, לא היה צליל אחד מרגיז לאורך כל הנסיעה. לא קרקוש ולא בלבוש, שקט מופתי. שוב אציין לטובה את הבעלים הקודמים ששמר על פנים הרכב באופן מצויין כפי ששמר על החוץ, ואציין לטובה גם את איכות ההרכבה של פורד שבהחלט עשתה עלי רושם חיובי.

אפילוג

כפי שציינתי, יש לי סלידה עזה מהפוקוס מהדור הנוכחי (האקזמפלר המדובר משנת 2012). עם זאת, הסלידה שלי נובעת בעיקר מהעדפות סובייקטיביות, והיות והרכב כאמור מאוד שכיח אני מניח שמרבית האנשים חושבים אחרת ממני (legit).
הגדיל ועשה אחד המשתתפים בטיול, כששאל אותי 'מה הסיפור של הבחור עם הפורד? מה הוא עושה כאן?', ובצדק! הרכב הזה הוא אחד הסליפרים הכי רציניים שראיתי, היות והוא אכן נראה כמו פורד-פאקין-ליסינג. אין לו שני אגזוזים, אין לו כיתובים מגניבים, אין כנף של בואינג ואפילו אין פסי מירוץ ומדבקה של NoFear. פלוני יכול לרכוש אותו גם עם אשתו שונאת רכבים מהירים והשכן צר עין - אף אחד מהם לא ידע שהתפלץ הזה יכול להשפיל הרבה מאוד רכבים. 
אני אישית מאוד מתחבר לסליפרס ולכן סבור שזה יתרון, אבל במקרה הספציפי של פורד הסקס אפיל שלה כ"כ נמוך בעיני שזה דיל-ברייקר מבחינתי עבור האחות המדהימה שלה (ST).
That being said, ועם כל הסלידה שלי, אם היו שמים מולי את הפורד הספציפית הזו (במחיר הספציפי שהוצע) כשחיפשתי רכב הייתי שוקל אותה ברצינות. אם הייתי בוחר רכב שיצטרך להספיק לי ל5-7 שנים הבאות, יש סיכוי סביר שהייתי מוכן להגדיל את התקציב לעצום את העיניים ולבחור בה על גבי הבחירה שעשיתי בפועל. הרכב מספק המון (המון!) תמורה לשקל.

מבחינה כללית אני מדרג את הרכב כ4/6, מבחינת תמורה למחיר אני מדרג אותו כ5/6. 

נ.ב.1. כן, אמרתי לו להפטר מהכיסוי הגה, במינימום של המינימום בעת נהיגה ספורטיבית
נ.ב.2. כן, שמתי לב שהרכב נראה לא רע בכלל מהפרונט ומהזוית הקדמית, אבל התמונה של הטוסיק של הרכב מבהירה כאן היטב את הגרוטסקיות שמפריעה לי בעיצוב הפרופיל/אחורי.
נ.ב.3. זיין פוטושופ או מה!?